קמתי היום הפוך לגמריי לבוקר מלא משימות. אין לי מושג למה. אולי ישנתי לא טוב, אולי משהו אנרגטי.אני יושב כבר שלוש שעות מול המחשב ובוהה, משהו שכמעט לא קורה לי.

במקביל למסע הפיזי שאנו עוברים פה בפורטוגל (כל יום, יומיים מחליפים לוקיישן וזה לא כזה קל גם אם נראה מגניב התמונות), מתרחש גם סוג של מסע נפשי שעובר על כל אחד מאיתנו בנפרד ועל כולנו יחד.

צילום: ציפי וילמובסקי. להיות עצמאי, במיוחד במקצועות יצירתיים, במקרה שלי עיצוב וכתיבה, זה לא תמיד כזה פשוט וזוהר כמו שזה נראה ברגעים שאני מציג פה בגאווה מיתוג, אתר חדש או ראיון בבלוג.

לנסוע מעל שעתיים בפקקים מהגיהנום עם כרטיס שנקנה לפני חצי שנה (וציפיה אינסופית להופעה) ולא להצליח להיכנס לאצטדיון כי לא מצליחים למצוא חניה אחת פנויה לרפואה קילומטרים מהמקום.

וידוי קטן…אנחנו עוברים פה טיול מטורף אבל לא אחת צץ לו שוב קונפליקט הפייסבוק ביני לבין אשתי. הצורך שלי לשתף ולתקשר את הטיול תוך כדי תנועה עם העולם לעומת הצורך שלה להימנע ולהיות רק בחוויה.

שמתי לב לאחרונה שתמיד חיפשתי את השלמות עד שהבנתי שאין דבר כזה. אבל כן יש שלם, גם אם לא מושלם. הרגשתי את זה תמיד בעברי כשחיפשתי שותפה לחיים, או בעיצוב הבתים שגרתי בהם וגם היום.

אתמול יצאנו לדייט בים, הילית ואני. הבאנו יין, נאצ׳וס ובייגלה והתמקמנו על גבעה ירוקה וקסומה מול השקיעה (ממש סצינה ל״חתונמי׳). כמובן שרציתי מייד להנציח את הרגע ולעשות תמונה רומנטית מול השקיעה.

כל כמה חודשים, במחזוריות די קבועה, צץ אחד החברים שלי פה בפיד ונכנס בראבאק שלי על הכתיבה והפעילות שלי בפייסבוק. היום זה היה חבר פייסבוק מעולם התקליטים / מוזיקה

בזמן האחרון אני במצב רוח מהורהר וחייב להודות גם טיפה עגמומי על העידן שאנו חיים בו בכלל ובמדינה שלנו בפרט. יש תחושה של אובדן ערכים, חמלה וערבות הדדית במרחב הציבורי.

פעם מזמן, בילדותי, ההורים שלי קנו לי בחו״ל נעלי אדידס רום (לבנות עם שלושה פסים כחולים למי שזוכר), הייתי הרוס עליהן, מרוב שאהבתי אותן, הנחתי אותן כל ערב על שרפרף מול המיטה וככה נרדמתי עם חיוך.

אולי אני נאיבי, אבל אני מאמין גדול בטוב ליבם הבסיסי של רוב בני האדם באשר הם. כאדם שמחפש כל הזמן משמעות ואיך להשתפר כאדם, כמעצב וכאיש מקצוע, אני לא מפסיק להעזר באנשים.

חוויתי אתמול בערב אירוע רגשי מטלטל שהפגיש את המציאות עם זיכרון מאוד משמעותיי בחיי והפער היה מאתגר. התארחתי בתכנית הרדיו ה'קרימינלס' של הקרמינולוגית והמרצה גילי בר דויד.

היום בצהריים היינו בקאמרי בהצגה ״סוס אחד נכנס לבר״ על פי הספר של גרוסמן, מומלצת בחום כמובן. הצגה אחרת, מטלטלת ומאוד מרגשת עם תצוגת משחק מעולם אחר של דרור קרן.

אם כבר נפתחנו, אז הנה 12 דברים שבטוח לא ידעתם עליי: 1. נולדתי פג בחודש השביעי, הרופאים אמרו לאבא שלי ז"ל שסביר להניח שאני ואימי תבדל"א כנראה לא נעבור את הלילה.

לפני כחצי שנה הפסקתי בבבת אחת שימוש של 25 שנה במשאפים מונעים לאסטמה ולסינוסיטיס לאחר שהתברר שהמרכיב הסטרואידי שקיים במשאפים הללו, עשה לי בלגן (לשמחתי הפיך) ברשתית בעיניים.

מתקרב לגיל 55 ויש הרבה מחשבות על החיים, מה הגשמתי, מה לא, איך אני רוצה לחיות את השליש האחרון (במידה ואאריך ימים) פה בכדור המטורלל הזה שהולך ומתחרפן לנו מול העיניים.

בילדותי המוקדמת, הייתי יושב ומצייר שעות תוך כדי האזנה לתקליטים של כוכבי התקופה…אריק איינשטיין, כוורת, צביקה פיק, שלמה ארצי, אריאל זילבר, יגאל בשן, יהורם גאון ועוד, שאבי ז"ל היה שם לבקשתי בפטיפון.

נכנס אתמול לישון בשעה 24:30, מעיף מבט חטוף בפייסבוק ורואה הודעה של אורי זילכה שיורם הבר, איש יקר ואהוב והמוכר המיתולוגי מ׳האוזן השלישית׳, איננו! איך? הרי רק לפני כמה שעות עשיתי לו לייק באינסטגרם.

מאחורי כל תמונה בדרך כלל יש סיפור ומאחורי סדרת תמונות שהעליתי בימים האחרונים, על אחת כמה וכמה. הסיפור שלי הפעם הוא הטיסה והטיול שלנו השבוע לדרום איטליה בקורונה.

עשינו אתמול בדיקת קורונה, קיבלנו תשובה שלילית תודה לאל (מינוס 800 ש״ח עלות הבדיקה) וזהו, חוזרים מחר הביתה. קיבצתי כמה מחשבות, הרהורים ורשמים טרום סיום.

באפריל הקרוב אהיה בן 55!!! (לא נתפס), גיל מכובד לכל הדעות וחייב לציין שאני מרגיש בר מזל בסה״כ. מוקף משפחה אוהבת, חברים מעניינים ועבודה מרתקת ומספקת כמעצב גרפי ובונה אתרים.

שלשום בצילומים לסרטון עם אמנון פישר, הוא שאל אותי, תוך כדי צילום: "תגיד מה הדרייב שלך? מה מניע אותך?" האמת, בלעתי את הלשון, התקשיתי לענות באוטומט, עלמו לי לרגע המילים.

אתמול חגגנו בצהריים יום הולדת 15 לרומי וליה בשגב אקספרס ברמת החייל, אשתי הזמינה מקומות מבעוד מועד. אנחנו לא יושבי מסעדות היסטריים וזו פעם ראשונה שפקדנו את המקום. את האמת, הייתי אחוז התפעלות!

אתמול בשיחה הכמעט יומית על כסאות הבר מול השקיעה על הגג המחודש, נכנסנו לשיחה מעניינת על החיים…אמרתי שאני מרגיש לגביו הכי בר מזל עדיין יודע ומצליח להנות ולהתלהב מהדברים הקטנים.

אתמול בערב בהשפעת צפייה משפחתית ב'חתונמי' צפינו עם הבנות בסרט החתונה שלנו שלא ראינו שנים, בטח לא איתן כבוגרות. כמובן ראינו את הגירסה המקוצרת, אלה המסקנות…

"טוב שם טוב משמן טוב", עבורי הוא לא סתם פתגם מספר קהלת, אלא מהות אמיתית לחיים עם המון עומק ומשמעות. רלב"ג מבאר את הפתגם ככה: "טוב שם – הנה השם יגיע לאדם בכשרון המעשה".

יש את הפיתגמים האלה שבד"כ נשמעים כמו קלישאות, אבל אז קורה משהו ואתה מבין כמה הם נכונים וכמה חכמה ועומק יש בהם. הכל החל לפני שלושה חודשים כשהרגשתי ירידה בראייה בעין שמאל, העין החזקה שלי.

כמה תובנות על חטאי עבר, חרדות, אמונה עצמית והקשבה לגוף (פוסט ארוך, מזהיר מראש. 780 שניות). לא מעט אנשים שואלים אותי מידי פעם, "תגיד אלדד הכל דבש אצלך כמו שזה נראה בפייסבוק?"

ליה הבת שלי שאלה אותי איך אני מגדיר אהבה? אז עניתי לה שמבחינתי אהבה זה החיים…בעיקר קבלה עצמית ואחריות אישית. הידיעה שהחיים הם סך כל הבחירות שלנו, הקטנות, הגדולות, הטובות והרעות.

לכבוד יום האישה אגיד שאני הכי מאושר בעולם לחיות בבית אחד עם שלוש נשים, אשתי הילית ובנותינו המתוקות רומי וליה. יש בנשים המון עומק, יכולת הכלה, רב שכבתיות, חלוקת קשב ורגישות ענקית.