חשבתי לאחרונה על האנשים שנכנסו לחיים שלי בשנים האחרונות.

הם מכירים רק את אלדד של עכשיו.

הם לא הכירו אותי כילד ששכב שעות על הרצפה וצייר.
לא כנער הבודד שהלך להופעות ומצא במוזיקה מפלט.
לא כחייל. לא כגיאוגרף.
לא כשעבדתי במעריב.
לא כשהפכתי לאבא.
לא בתוך זוגיות של שנים.

הם פגשו אותי אחרי שכבר קרו לי לא מעט דברים.

עם המקצוע שבחרתי לעצמי, עם המוזיקה, הכתיבה, החברויות, הבנות שלי, הספר שסיימתי, ההורים שכבר אינם, וכל מה שלמדתי וגם כל מה שעוד ממש לא הבנתי.

ויש בזה משהו מוזר.

כי אנשים שמכירים אותנו שלושים וארבעים שנה מחזיקים בתוכם גרסאות שלנו שאנחנו כבר כמעט לא זוכרים.

ומצד שני, אנשים שפגשנו רק עכשיו לא צריכים לעבור דרך כל הגרסאות הקודמות שלנו.

הם פשוט פוגשים אותנו כמו שאנחנו היום.

לפעמים אני חושב שדווקא בגלל זה אנשים חדשים יכולים לראות בנו דברים שאנחנו כבר לא רואים בעצמנו.

בלי הסיפור הישן.
בלי התפקיד שקיבלנו במשפחה או בחבורה.
בלי "אתה תמיד היית כזה".

רק האדם שעומד מולם עכשיו.

ואולי אחד הדברים היפים בהתבגרות הוא לגלות שאנחנו לא חייבים להישאר נאמנים לכל הגרסאות הקודמות שלנו.

אפשר להכיר אנשים חדשים.
ואפשר, בזכותם, להכיר גם גרסה חדשה של עצמנו.

צילום: מלי ארואסטי.