נפגשתי לא מזמן עם עם חבר לבוקר תל אביבי. ארוחה בקוסם, קפה, תקליטים. בדיוק כמו שאני אוהב. זה חבר שאני מאוד מעריך. פתוח, כנה, לארג׳ בנשמה. קבענו בקוסם, ולא ראיתי אותו כמה שבועות.

אשר יגורנו בא. לא שאין יותר אמת. הבעיה היא שקשה יותר ויותר לדעת מה אמיתי ומה לא. מישהו פרסם באינסטגרם תמונה של גל גדות, כביכול יושבת ביציע בגמר המונדיאל כשהיא לובשת את חולצתו של ימאל.

השבוע, כשוורד מוסנזון, עורכת הספר שלי "עד שנגיע", שאלה אותי מתי אני שולח לה את הדראפט המלא עם כל התיקונים, קפץ לי מיד לראש רפי כהן ז"ל, חבר שהיה לי כמו אח.

השבוע בפגישה עם חבר התגלגלה שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים. שיחה כזו שכל אחד לוקח למקום האישי שלו, אבל הבסיס דומה: אנחנו מגיעים לגיל מסוים ולא משנה אם זה 40, 50 או 60 ומבינים:

לפני שהיו נטפליקס, פודקאסטים, יוטיוב ורשתות חברתיות, היו ספרים. ישבתי שעות בחדר שלי, ובין דף לדף נפתחו בפניי עולמות חדשים. חלקם לימדו אותי לחשוב, חלקם גרמו לי להרגיש פחות לבד.

מישהי מאוד קרובה אליי ברמה האישית התקשרה לפני כמה ימים כדי לספר לי שהיא כותבת עכשיו ספר מאוד יקר לליבה ומשהו בדרך שאני כותב פה בפייס חילחל אליה והשפיע עליה באיזשהו אופן.

ישבנו לשיחה אחד על אחד עם הזמר טל סונדק. דברנו על ילדותו, הההשתפות באירוויזיון, ההנמחה המוזיקלית של אחותו שרון ז"ל, הגשמת חלומות, יוזמה והאמונה שלכל יצירה צריך להיות ערך מוסף.

1980. עוד תמונה שמצאתי במגירות של אמא. במבט ראשון אני רואה ילד בן 14 שיושב על הספה ליד אמא מחוייכת. במבט שני אני כבר זוכר בדיוק מה עבר עליי באותה תקופה.

ביום חמישי, לעת שקיעה, ישבתי לשיחה עם ידידה טובה בחוף הצוק. דיברנו על העבודה שלה, ואז על שלי. פתאום היא אמרה לי: "זה מדהים אותי באיזו צניעות ותשוקה אתה עושה את העבודה שלך.

כשהייתי ילד, ואחר כך גם נער, היו אומרים לי לא פעם שאני דומה לגידי גוב. זה החמיא לי מאוד. לא רק בגלל ההשוואה, אלא בעיקר כי הערצתי אותו ברמות. במובנים רבים, גידי עיצב את העולם התרבותי שלי.

כל פעם שאני רואה את הצאלון האדום פורח מהמרפסת בדירה של אמא ז״ל בחולון, אני על סף בכי. זה מחזיר אותי לשבתות שבהן היינו באים אליה לביקור, ואיך שמייד הייתה קוראת לרומי וליה/

לפני כמה שבועות, כמה חודשים אחרי שאמא שלי ז"ל נפטרה, כשחגגתי 59 ובמקביל התרחשו עוד כמה אירועים משמעותיים בחיי, הבשילה בי ההכרה שיש לי רצון חזק לעשות עוד משהו בחיים.

כשאנחנו פועלים בלי פחד, באמת השמיים הם הגבול. בלי הזמזומים של "אם זה ייכשל", "מה יגידו", "איך אראה", "אולי אני מגזים הפעם" ועוד קולות קטנים שמנסים לשמור עלינו, אבל לא פעם גם עוצרים אותנו.

כואב הלב על לכתה של אסתר שמיר. יש אמנים שהשירים שלהם מלווים אותך כל כך הרבה שנים, עד שהם נטמעים בזיכרון הפרטי ובפסקול החיים עצמם. אסתר שמיר הייתה אחת מהם.

בזמן האחרון אני מהרהר לא מעט בשאלה איזה מן גבר אני בשלב הזה של חיי.אולי זו החלפת הקידומת לספרה 6 שממש מציצה מעבר לפינה. אולי זו השנה המטלטלת שעברתי. אולי היתמות המאוחרת.

יש את המשפט היפה הזה, ״כל אחד והבוב שלו״ אז הנה כמה מילים על הבוב שלי: את דילן גיליתי בכיתה ט׳ בזכות הביצועים של דני ליטני באלבומים ״זה הכל בינתיים״ ו״בינתיים זה הכל״ המתעדים את ההופעות.

מכירים את הרגעים האלה שבהם אתם מתבוננים על המציאות ויש לכם תחושה חזקה שאתם פשוט לא מצליחים להבין אותה? בראש מתרוצצות בלי סוף מחשבות, תקוות, חרדות ובעיקר מילות קוד שמגיעות מכל עבר.

הלילה קמתי משום מה בשלוש וחצי ולא הצלחתי להירדם יותר. למה? לא יודע. זה כמעט לא קורה לי. ירדתי לסלון, נשכבתי על הספה והתחלתי לזפזפ בטלוויזיה. איכשהו נפלתי על "אינטימי" של רפי רשף.

בשבתות היינו מטיילים המון. בהתחלה כל המשפחה, ובהמשך, כשהאחים יובל ואסף כבר לא היו בבית, רק ההורים ואני. התחושה היתה הרבה פעמים כמו של בן יחיד.

השבוע שוחחתי עם חבר שאני מאוד אוהב, ואיכשהו הקשבתי לו ברצינות ואמרתי משהו שאני מאמין בו מאוד: ברור לי שיהיו כאלה שיתחברו מאוד, וכאלה שפחות. זה הכי טבעי בעולם. אני באמת מכבד את זה.

מה אעשה בחיים? במה אעבוד? מה יהיה המקצוע שלי? קשה לדעת עכשיו. אבל אתה לא צריך להחליט היום לכל החיים. החיים הם תהליך של חקירה. אולי תעבוד במשהו יצירתי, אולי תעזור לאחרים.

אני אוהב אותך מכל כך הרבה סיבות, כי אתה גיטריסט על, כי אתה מוזיקאי ומפיק מוזיקלי מוכשר ברמות, כי אתה מקצוען ופרפקציוניסט שלא מתפשר על פיפס כשזה נוגע למוזיקה.

את אליעזר הכרתי בשכונה שלי, אם המושבות, דרך לילך, קולגה למקצוע. אליעזר היה חשמלאי מומחה, אבל הרבה מעבר לזה. איש של פתרונות, כזה שניגש לעבודה שלו עם תשוקה אמיתית ואהבה נדירה.

יש רגעים שהזמן פשוט לא מצליח לגעת בהם. לפני 50 שנה צעדתי בהתרגשות היסטרית לבניין הזה בחולון , אז הוא היה קולנוע ״מגדל״, כדי לראות בפעם הראשונה את מלחמת הכוכבים. לא רק הסרט היה אירוע.

ש אנשים שמנצחים על תזמורות. ויש כאלה שמנצחים גם על החיים. אתמול צפיתי באיש מיוחד ומרגש, אחד שהוא גם וגם, בכתבה של יגאל מוסקו, חדשות 12: לסלו רוט (סבא של פיטר),

אם גדלתם בשנות ה־70-80, יש סיכוי טוב שהפוסט הזה ייקח אתכם ישר לשם. הזכרון הוא עניין מאוד מתעתע, אנו זוכרים את הסיפור שסיפרנו לעצמנו על מה ואיך שקרה.

דרמת התבגרות קסומה מ-2012, המבוססת על רומן מכתבים שכתב סטיבן צ'בוסקי שגם עיבד אותו לקולנוע וביים אותו בעצמו. הסרט, שהופק בין היתר על ידי מפיקי הסרט ג'ונו, נושא משהו מאותה רגישות

איך אהבתי את התקליט הזה:Talking Heads – Stop Making Sense. באחת החופשות מההאחזות נסענו אני ואידור, חבר יקר יקר, לבית התקליט המיתולוגי בפינסקר. קניתי אותו בהתלהבות גדולה.

מילות פרידה שלי מצרויה להב (16 ביולי 1951- 1 באפריל 2026). יש יוצרים שאתה פוגש וחולפים לידך, ויש כאלה שנכנסים לך לחיים בלי שתשים לב. צילום: אילן בשור.

החיים, אם נרצה או לא, בנויים ממש כמו ספר מפרקים וכמה שאנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מיוחדים, אצל רובנו הם די דומים: לידה, גדילה, פעוטון, גן, בית ספר יסודי, תיכון, צבא, לימודים או השתלמות.