מעטים היום המוזיקאים שמתעקשים ליצור מוזיקה חדשה ומקורית. במיוחד בעידן הנוכחי של מחזור אינסופי, קאברים בלתי נגמרים ופופ דלוח שמטביע כל ניצוץ של מקוריות ויצירתיות בבינוניות אחת גדולה.

מוזיקה היא אחת הסחות הדעת הכי שוות ומתגמלות שיש. ובימים המטורפים האלה, אסקפיזם מושלם. ואם כבר מוזיקה, אין כמו אלבומי גיטרות מובהקים. אני פריק של גיטרות

130 אלבומים ישראלים שמלווים את חיי מגיל חמש ועד היום. כל אחד מהם פגש אותי בתקופה אחרת בחיים, ונשאר איתי. פסקול של זיכרונות, רגעים ותקופות. יש בהם ילדות, נעורים, אהבות, פרידות.

כבר כתבתי פה כמה פעמים שאני עובר שנה לא פשוטה, מהמורכבות שידעתי מזה שנים בכל הרמות. אישית, משפחתית, מקצועית וגם ארצית. השבוע כתבתי פוסט שהדהד את התחושות האלה.

מילה טובה.אתמול אחר הצהריים נסעתי תחת אש חחח להחזיר את רומי מהבסיס אי שם במרכז הארץ (היותר רחוק). כשחזרנו הביתה כעבור שעה וחצי גיליתי שג'יפ יוקרתי חסם את החניה שלי.

לפני 29 שנה אבא שלי חלה בסרטן המוח ונפטר שמונה חודשים אחרי הגילוי. במהלך התקופה הנוראית הזאת, כשהמצב שלו עוד אפשר, היינו לוקחים אותו לבילויים קטנים בעיקר לפאבים שהוא אהב.

אפשר לספור על כף יד אחת את המתופפים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית. יש את אראל'ה קמינסקי, אלון הילל, ז'אן פול ז'מבריס, איגי דיין וכמובן מאיר ישראל,

דברים מטורפים שמוצאים בבית של אמא ז״ל. תנור חשמל. עובד. חמישים וחמש שנה לפחות שאני זוכר אותו בפינה הקבועה של החורף.
בגיל חמש הייתי יושב קרוב קרוב אליו.

עד גיל שלושים חייתי על העתיד. על היום שבו "יהיה לי" ואז אהיה מאושר. זוגיות. מקצוע. כסף. בית. חברים. והאושר? הוא לא באמת הגיע, כי אין דבר כזה "כשאגיע".

ביום האהבה הזה, 2026, מוצא את עצמי מתבונן לא רק באהבה סביבי, אלא גם בתחושות הפחד והחרדה שחזרו לבקר אצלי לאחרונה סביב עניינים מקצועיים, אישיים, וגם ובעיקר סביב ענייני המדינה האהובה והיחידה שלנו/

אני עובר תקופה דרמטית. פרידה מאמא שלי, תזוזות במשפחה, שינויי עומק בעבודה והגוף, שותף ותיק לדרך, לא נשאר אדיש ונכנס לאירוע. מדבר, מאותת. זה התחיל עם איזה עניין בעין והמשיך דרך כאבי שיניים.

1984. גדי ואני בכיתה י״ב, צועדים בהתרגשות שיא להופעה הראשונה באיחוד הראשון של כוורת בהיכל התרבות בתל אביב.

חשבתי על זה או יותר נכון נזכרתי שבילדות, כשפגשתי ילד חדש שמצא חן בעיניי, הייתי פשוט ניגש אליו ומציע לו לבוא אליי.

יש תקופות בחיים שבהן אתה נדרש לעצור, לבחון הכול, לפרק ולהרכיב מחדש. זה קרה לי קצת לפני גיל 30, עם מותו של אבי ז״ל.

אם כבר נפתחנו, אז הנה 25 עובדות שבטח לא ידעתם עליי. נולדתי פג בחודש השביעי, נקרע לאמא שלי ז"ל הרחם (קיבלה כמות היסטרית של מנות דם),

שאצליח להתרגל לחיים החדשים בלי אמא וכיתום ללא הורים ולהיות פחות עצוב. שתהיה שנה של שקט נטולת מלחמות, בתוך ישראל ומחוצה לה.

קצת עליי כמעצב גרפי ובונה אתרים עצמאי במספרים ובעובדות: 28 שנות ניסיון בעיצוב גרפי ובניית אתרים. 18 שנים כעצמאי – מעצב גרפי, ממתג ובונה אתרים.

יש סרטים שמעבר להנאה שבצפייה, ממשיכים להדהד הרבה אחרי שהאורות באולם נדלקים. ״חמצן״ הוא בהחלט סרט כזה. עוצמתי, עדין ומטלטל,

בציור המצורף, חווית הקולנוע הראשונה שלי שציירתי כשחזרתי הביתה מהסרט הראשון שלי בקולנוע (נדמה לי שזה היה ג״יימס בונד ״המרגלת שאהבה אותי״ בכיתה א׳).

עושה את ההליכה היומית והבטרייה בטלפון נגמרה. ובאה לי פתאום המחשבה האוטומטית:"רק שאמא לא תתקשר בדיוק עכשיו כשאני לא זמין".

לא כולם אוהבים אותנו נקודה. אין צורך לנסות להבין למה. כשנאהב את עצמנו מספיק, אף אחד לא יכול לערער אותנו. אין טעם לנסות להיכנס למועדונים שלא מקבלים אותנו.

אין צורך לדאוג, הכל בסדר גמור, לא קרה שום אסון, רק צירוף של המצב הכללי בארץ ומס' ענייני יומיום מבאסים שלא כאן המקום לפרטם. מה שחשוב לי לשתף זה איך אני מתמודד עם זה.

היינו אמורים לחגוג היום לאמא יום הולדת 92, אבל היא כבר לא איתנו חודשיים. תמיד היינו מדליקים אצלה את הנר הראשון של חנוכה, היא כל כך אהבה את החג הזה.

כמעט כל מה שיש לנו בחיים הוא סך כל הבחירות שלנו, מהגדולות ועד הקטנות ביותר. אנחנו בוחרים יום יום עם מי לחיות, במה לעבוד, מה לאכול, איך לנוע במרחב, לאילו תכנים להיחשף, מי החברים שלנו ועוד.

באתי לבקר לראשונה בבית של אמא. קשה לתאר את התחושה של להיכנס לבד לבית ילדותי בפעם הראשונה מאז שאמא איננה. אחרי הההלם הראשוני יצאתי להירגע בהליכה בשכונה.

זה היה בחורף 92, אחד החורפים הכי גשומים שאני זוכר. הכרתי מישהי בשיעור פילוסופיה יהודית על ברוך שפינוזה. קראו לה שירי. התאהבנו בשנייה. אני זוכר אותנו מתחבקים ומתנשקים בתשוקה על הרצפה המצוירת.

בארץ התפוצצו אוטובוסים בזה אחר זה. פיגועי התופת של תקופת ממשלת פרס מילאו את האוויר בפחד, רגע לפני הכניסה האינסופית של נתניהו לחיינו. הכול הרגיש על הסף, מתוח וטעון.

אין להקה בארץ שראיתי יותר פעמים בהופעה ממשינה. מגיל 18 ועד היום, 40 שנה של אהבה.לפחות 25 הופעות, בכל מיני תקופות, במקומות שונים, עם גרסאות שונות של עצמי. זו כבר מזמן לא רק מוזיקה.

במהלך חיפוש שגרתי במחשב קפצה לי פתאום תמונה של אמא, כזו שאני כמעט בטוח שמעולם לא ראיתי. תמונה אחת קטנה שפתחה שער לפיסת חיים שלמה, גדולה בהרבה מהתמונה כשלעצמה.

חום אימים. חולצת הדיאולן המכופתרת מגרדת בטירוף עם הזיעה. יושבים על טריבונות הבטון, צפופים כמו סרדינים, לא יכול להוריד את התיק. ממול אמא מנופפת בחיוך, מנסה לעודד.