עכשיו, בתנאים הנוכחיים של הקורונה וההסגר, אני נוכח לראות בתנאי מעבדה כמה נכון המשפט "מחשבה יוצרת מציאות" (ולא שלא ידעתי את זה קודם), אבל זה באמת מדהים להיות ער לזה בתנאים אופטימליים.

פעם הייתי אדם מרצה…בכל מחיר…העיקר שיאהבו אותי!!!…שילוב של ילד נמוך משמעותית מכולם (הכינוי "אלדד הגמד: ליווה אותי כל ילדותי ונעוריי, כי התפתחתי פיזית מאוחר), בן זקונים, אח לשני אחים גדולים…

מפאת אירוע אישי (לא אלאה אתכם בפרטים), נאלצתי לבלות השבוע שעות רבות במקום לא אידיאלי בלשון המעטה לימי קורונה, מה שנקרא בלב המאפלייה, האמא של כל החרדות שלי!

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה", כתב הסופר טולסטוי בפתיחה של "אנה קרנינה". משפט גאוני!!! אני גדלתי במשפחה לגמריי לא אומללה אך גם לא מאושרת עד הגג כל הזמן.

מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי למסיכות ואיפור! עולם התיאטרון מאוד קסם לי ויזואלית, ואחת הסיבות הגדולות שהתאהבתי בדיויד בואי, עוד לפני ששמעתי את המוזיקה שלו, היתה החזות יוצאת הדופן שלו.

השבוע ישבנו אני ורעייתי (איך אני נשמע פתאום כמו ביבי? 😜) אחרי ארוחת בוקר די שגרתית ונכנסנו לשיחה מעניינת על החיים…ואז אמרתי לה שהדבר שאני מרגיש לגביו הכי בר מזל בחיים האלה…

הייתי היום בפגישת הכרות עסקית וחברית, עם חברה חדשה בקבוצת נטוורקינג אליה אני שייך ואז לקראת סיום הפגישה היא שאלה אותי: "תגיד, שאלה אחרונה לפני שאתה הולך, למה בכלל צריך אתר?"

מעבר לפחד / חרדה שכבר נתתי לו פה ביטוי, הקורונה גם העניקה לי כל מיני מחשבות ותובנות חיוביות ששמח לחלוק איתכם פה. לא יעזור, חיינו שלובים פה זה בזה…אנו חיים על אותו מרחב קטן וצפוף, קשה ולא פשוט.

לפעמים צריך להביט אחורה, להבין מה היה, מה יש ומה רוצים / חולמים שיהיה…לחשב מסלול מחדש? וכשאני מסתכל על השנים האחרונות, אני שמח לראות שאלו היו השנים הטובות בחיי.

לפני 31 שנה, הייתי בשל"ת (שרות ללא תשלום) אחרון בשירותי הצבאי בנח"ל, חצי שנה בקיבוץ נערן בבקעת הירדן. נערן היה קיבוץ צעיר ומהמם על גבעה קטנה ליד יריחו והיינו שם כל הגרעין…

משהו הבזיק לי (אין לי מושג למה דוקא היום) על הצורך המנוגד שיש לרובנו בין הרצון שטבוע בנו מצד אחד לשגרה ובטחון לבין התשוקה לריגוש וסיכון מהצד השני, או במילים אחרות בין הידוע, הבטוח והמוכר ללא ידוע…

אני עובד עכשיו על פרוייקט מאוד רציני, גדול, שדורש לא מעט אנרגיות ובעיקר לצאת מאזור הנוחות ומידי פעם מתגנבות מחשבות…'למה הייתי צריך את זה בעצם? ', 'מה היה לי רע בלי זה'?

אם יש משהו שיכול להוציא אותי מדעתי, זה אנשים חסרי מילה. אנשים שמבטיחים משהו ואז שוברים את ההבטחה בלי למצמץ! עם כל הנסיון של 53 שנות חיים, עוד לא מצאתי דרך להתמודד עם הסוגייה הזו בנונשלנטיות…

לצד כל ההנאות והסיפוק בחיים, יש גם ים של התמודדויות עם אלף ואחד דברים מאתגרים… בירוקרטיה בלתי נסבלת במוסדות מדינה וציבור, שיגרה שוחקת ביחסים (ולא רק זוגיים), ענייני בריאות…

היתה לי לאחרונה הארה רצינית עם עצמי (ממקום חוויתי רגשי עמוק, לא שכלי ולוגי) לגביי מערכות יחסים…פתאום קלטתי שכולנו כבני אדם נורא רוצים קירבה, פתיחות ואינטימיות במערכות יחסים…

אכזבות הן לצערנו חלק בלתי נפרד מהחיים, יושבות על התפר או יותר נכון הפער שבין הרצוי למצוי ולטעמי מקור בלתי נגמר של אומללות. נתנו את הלב למישהו באיזה עניין ואנו מצפים לפידבק ולא מקבלים, אז אנו מאוכזבים…

באתי השבוע ל׳חצי חינם׳ לעשות קניות ובין השאר טחינה גולמית כמובן…למה כמובן? כי טחינה זה המאכל האהוב עליי ביותר (לצד שקשוקה אהובתי משכבר). על המדף מונחות המון סוגי טחינות שאת רובן אני לא מכיר…

קראתי בשנים האחרונות המון ספרים על אושר, פסיכולוגיה חיובית, העצמה ומכל אחד מהם לקחתי משהו…וגם עצם הקריאה בהם מגבירה את רף השמחה, שביעות הרצון והכרת התודה.

בשנה שנתיים האחרונות, מאז שהגברתי את נוכחותי בפייסבוק אני שומע המון אמירות בסגנון: "אתה יודע אחי, יכולת להיות קואצ'ר", "אלדד אתה סופר, בחיי, תכתוב ספר", "יכולת להיות פסיכולוג"…

כל המחקרים מראים שהאירועים שאנו זוכרים על פני זמן ארוך אלו אותם אירועים שהיו בעלי אפקט רגשי חזק עבורנו. זו הסיבה שאנו זוכרים מכל השנים הארוכות של חיינו בעיקר את האירועים הדרמטיים ביותר!

עדיין שומע מידי פעם הערות בסגנון (כמובן יש גם את הצד ההפוך): "בואנ'ה אתה כל הזמן בפייסבוק, הא?". לכולם אני עונה את אותה תשובה: כנראה שגם את/ה כל הזמן בפייסבוק אם את/ה יודע/ת שאני כל הזמן בפייסבוק".

הצלחה זה מושג טריקי…מה זו הצלחה כל אחד יגדיר אחרת בהתאם לעולם המושגים והערכים שלו, החינוך, הנסיון שלו וכל מה שעבר בחייו והביאוהו עד הלום. אחד יגדיר הצלחה ביכולת לעשות כסף…

חברים יקרים עשו לעצמכם טובה גדולה והאזינו לאלבום החדש והמרגש הזה של אהוד בנאי. גילוי נאות, אני לא אוביקטיבי בכל מה שקשור לאהוד בנאי מהסיבה הפשוטה שאני מאוד מאוד אוהב את המוזיקה שלו!

כשהבנתי שלהתבגר כשכיר במקצוע הזה שנקרא "עיצוב גרפי", זה פשוט עניין שגובל בהתאבדות כלכלית / נפשית. בשנתיים שקדמו להפיכתי לעצמאי חוויתי פעמיים פיטורים על לא עוול בכפי ולא מסיבות מקצועיות.

אחד הדברים היותר זכורים לי בילדותי זה טיולי השבת המשפחתיים. טיילנו המון בשבתות. לאילת, לצפון ולכל מקום.וכמו שהיום אני להוט לעצב, זוכר שבכל טיול כזה הייתי על קוצים כבר להגיע הביתה.

מאז ומעולם, מאז שאני זוכר את עצמי, נושא החברות מאוד העסיק אותי. כאח קטן לשני אחים גדולים שהיו די עסוקים בענייניהם (כשאני הייתי ילד אחי הגדול כבר היה בגיל ההתבגרות, לקראת גיוס), תמיד חיפשתי חברים.

כבר בילדות המוקדמת, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי מאוד את תל אביב שנראתה לי מעין מחוז כיסופים שצריך לשאוף להגיע אליו. בתיכון היינו יוצאים כמובן כל החבר'ה תמיד לתל אביב וגם בצבא.

בדיוק היום לפני 23 שנים אבא שלי נפטר. הייתי בן 29 ושמונה חדשים. סיימתי משמרת לילה בבית אבות ויצ"ו שעבדתי בו להשלמת הכנסה כסטודנט ובאתי בסיום המשמרת לבית חולים וולפסון שם היה מאושפז.

סיפור קצר (בהשראת ילדותי בחולון) שכתבתי מתישהו…כל מי שגדל בשכונה מישראלית ממוצעת ודאי נתקל במסכן השכונתי התורן. זה שכל הילדים צוחקים עליו בלי רחמים. גם בשכונה שלנו, כמובן, היה אחד כזה.

אני כנראה לגמריי Late bloomer, אחד המושגים שאני הכי מתחבר אליהם ומלווים אותי כל חיי…כבר בילדותי נדבק אליי המושג הזה מהיותי ילד שהתפתח פיזית מאוחר (הייתי הכי קטן בכיתה וגם בהפסקה).