יובל אברמוביץ' – סופר ומרצה בינלאומי, שחקן, שדרן רדיו, תסריטאי, בעל הוצאת ספרים ויזם מספר בראיון אישי וגלוי לב כיצד הניסיונות החוזרים ונשנים כל השנים לקטלג ולהכניס אותו למגירות והגדרות לא צלחו אף פעם.

מאירה ברנע גולדברג – סופרת, עורכת ספרותית, מלווה ויועצת לסופרים, מבקרת ספרות, מנחת סדנאות כתיבה. בראיון אישי היא מספרת כיצד גילוי הקריאה שינה את חייה.

פיטר רוֹט – מוזיקאי, זמר, גיטריסט, בסיסט, פזמונאי, מלחין, מפיק, מעבד מוזיקלי וחבר בלהקת מוניקה סקס – מספר בראיון אישי כיצד המוזיקה גרמה לו לתעצומות נפש – עוד לפני שידע לבטא את זה בנגינה.

עכשיו עם סיום הסיבוב הראשון של הקורונה (אם אפשר לקרוא לזה סיום, נניח שכן) והחזרה ההדרגתית לשיגרה, חישבתי מסלול מחדש עם 10 שאיפות יומיות שהתחלתי ליישם השבוע…

בדימדומי הבוקר אחרי לילה ממש מבאס (ולא משנה מה הסיבה) הכתה בי שוב ההכרה שלחיות בשמחה זו החלטה!!! החלטה שדורשת אימון, התמדה ונחישות…להתלונן, להתעצבן, להיות קורבן זה הכי קל…

יש בשוק המון ספרי הדרכה, קואצ'ינג, פסיכולוגיה חיובית וכו', אבל "קסם גדול" של אליזבט גילברט, (מחברת "לאכול, להתפלל, לאהוב") הוא משהו אחר. לטעמי ספר חובה, במיוחד עבור כל מי שרוצה לחיות חיים יצירתיים. 

יום אחד בטיול קיץ משפחתי ביוון, בעודנו צועדים בשעת בין ערביים בסמטאותיה היפהפיות של חאניה, שאלה אותי ליה הבת שלי: "אבא, מה מבדיל לדעתך בין אנשים מצליחים לכאלה שלא?".

"כל אחד צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו"…אז לי זה קרה לפני 22 שנה כשסיימתי קורס הסבת אקדמאים לעיצוב ובניית אתרי אינטרנט. דודה שלי, חנה ז"ל, מעצבת גרפית מוכשרת ברמות על חלל…

היום זה נשמע מצחיק, אבל ריתוק בצבא יכול להיחוות כטראומה לא פשוטה. כשהייתי בהיאחזות בשירותי בנח"ל, העינים שלי נעצמו ערב אחד לשניה, בבודקה השמירה (לא שהלכתי לישון או משהו), מה שנקרא ניקור…

בוקר אחד נסעתי לפגישה עסקית-שיווקית מתוכננת ברמת השרון, לא רחוק מצומת גלילות. קצת אחריי הפנייה מכביש 5 לגלילות, 100 מטר לפני הרמזור שמאלה בו הייתי אמור לפנות למקום הפגישה.

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב לא מעט על כל מיני שינויים רדיקליים שאנשים עושים לפתע בחייהם..עוזבים את כל המוכר והידוע והולכים אל הלא נודע. חלק נוסעים לטיול לזמן לא מוגדר למקומות נידחים בקצה העולם…

לפעמים בא לי קצת חופש מעצמי, קורה לכם? להיכנס לכמה ימים לחיים אחרים, לראש אחר לגמריי של מישהו אחר…לקחת פסק זמן כמו שאריק איינשטיין שר יפה בשיר, אבל מעצמי…

לפעמים בדימדומי הבוקר אני נשאב לא פעם ללופ של מחשבות על החיים עם תחושה קצת מתסכלת שאני לא לגמריי מצליח לפענח אותם…באותם רגעים של נים לא נים, דוקא אז, לכאורה ברגעים הכי לא מתאימים…

נושא שמאוד מעניין אותי לאחרונה זה אם אנשים נעשים פחות או יותר חברותיים עם השנים? האם זה עניין נסיבתי? האם הצורך באנשים משתנה בהתאם לנסיבות?

"היי, תוכל לשלוח לי בבקשה דוגמאות לעבודות שלך ורקע מקצועי". כך מצטט י' בהתלהבות את הפנייה שקיבל מספר דקות קודם מבכירה במשרד ממשלתי גדול. "אתה קולט אלדד איזה מזל שיכולתי לשלוח לה את האתר?"

כנות זה מושג שהעסיק אותי מאז ומעולם, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. לא סתם כנראה עוד כילד התחברתי מאוד לשיר Honesty של בילי ג'ואל. היום במבט לאחור, אני מזהה שהייתה לי נטייה להיות כן מידי.

השבוע בשיחה עם איזה מכר, יותר נכון חבר די חדש בעניין כלשהו, הוא אמר לי בהיסח הדעת, כאילו דרך אגב: "אני רואה שיש לך הרבה עסקאות, אתרים, לוגואים, דפי נחיתה…טוב אתה עם הכריזמה שלך אני לא מתפלא…

אז מה לא בסדר בתמונה? לכאורה צילום תמים ושיגרתי מאחד מטיולי השבת המשפחתיים איפשהו, שלי עם שני האחים הגדולים שלי, אסף מימין ויובל משמאל…רק שחדי העין יתקשו לפספס שאני נראה עצוב בתמונה.

לפני 40 שנה בתחילת כיתה ט' ההורים שלי נסעו לשישי שבת ופעם ראשונה בחיי נשארתי בבית לבד (אחי יובל היה בחו"ל ואחי אסף בצבא). זוכר הרגשה עילאית של חופש, בדיוק התחלתי לעשן באותה תקופה…

יש לי קטע כזה שמרוב שאני מאמין ביכולות שלי וכמובן במוצר הסופי שאני מספק, כשאני שומע לא ממישהו/י (כן זה קורה מידי פעם, לשמחתי לא הרבה, היום זה קרה) אני תמיד מופתע ואפילו מרגיש צער קל בשבילם.

הזכרון הוא עניין מאוד מתעתע, אנו זוכרים את הסיפור שסיפרנו לעצמנו על מה ואיך שקרה ולא בהכרח את איך שהדברים קרו במציאות. למה חשבתי על זה? לפני שנה קיבלת מאות תמונות שהיו במגירות אצל אימי בשקופיות

נראה לי שאנחנו כבני אדם מתוכנתים לחשוב או יותר נכון רוצים להאמין שלכל בעיה יש פתרון, מהסיבה הפשוטה שזה צובע לנו את החיים בצבעים ורודים ואופטימיים והופך אותם קלים יותר (לכאורה).

הקיץ כבר באויר וזה זרק אותי במחשבות לאילת (גם בהקשר של מה שקורה לעיר הזאת עכשיו עם הקורונה). נזכרתי שכל קיץ באוגוסט היינו נוסעים עם החיפושית המקרטעת (בלי מזגן!!!) לדודה דבורה ז"ל באילת.

אנחנו כל כך דומים (במיוחד באופי) וכל היום רבים כמו שני תרנגולות, מתחרים על תשומת הלב בארוחות המשפחתיות (הילית ורומי על תקן הקהל). כל אחד משתלט בדרכו ובתורו על המרחב ולא מפסיק לדבר חחח!!!

לנו כישראלים יש נטייה מובהקת להלקות את עצמינו. זה בדי.אנ.איי שלנו, כנראה תוצאה של 2000 שנות גלות. ויש לנו גם נטייה כרונית לחשוב שפעם היה יותר טוב (לא תמיד עם קשר לעובדות).

אידור היה החבר הכי טוב שהיה לי. כבר 33 שנים, לא ייאמן…בגיל 53 אין חברים כאלה והאמת היא שגם לא בגילאי 18-20…במשך שנתיים וחצי קצרות להחריד שזכיתי להכירו, לא היו לי חברים כאלה ואני כל כך מתגעגע אליו.

אחים לדעתי הוא אחד המרכיבים המהותיים בבניית האישיות של כל אדם, במיוחד בגילאים מוקדמים. לא אגזים אם אגדיר את מערכת היחסים הקדומה הזו בין אחים כמגרש אימונים ראשוני לרכישת כל מיני סוגים של מיומנויות

היום ליה הבת שלי שאלה אותי איך זה יכול להיות שסבא וסבתא (ההורים שלי), לא היו בשואה…אז אמרתי לה שהם נולדו בארץ למזלם וסיפרתי לה שוב את הסיפור: סבא שלי, יחיאל ארליך ז"ל נולד וגדל בפולין…

טוב אז למרות הקורונה והסגר, היה לי אתמול יום הולדת ביתי וכייפי במיוחד עם שלוש הנשים האהובות של חיי…הילית, רומי וליה. לא הרגשתי שחסרים לי שיגועים, בילויים וכו'! היה לי ממש כייף המינימליזם הביתי הזה…

הייתי אמור לחגוג היום אחה"צ מסיבת יום הולדת עם 100 חברים, הופעה של סי היימן ומסיבת ריקודים מטורפת של די.ג'י גלי מרגלית בבר מגניב בכפר סבא…אז בוטל כמובן הרבה לפני שהספקתי לפרסם ולהוציא הזמנות.