יש את הימים האלה שאני חש בחוסר, אפשר לקרוא לזה תוגה סתווית. האם זה מוגזם לצפות לקבל בתקופות כאלה תמיכה, אהבה, חיזוק מבחוץ? מחברים? בני משפחה? בני זוג? תמיכה שאולי תמלא קצת את החוסר הזה?

כולם סביבי מדברים על הדוקו המעולה ה"אחת" ובצדק, גם אני אכתוב על הסדרה כשאסיים לצפות ויש הרבה מה לכתוב, אבל אני רוצה הבוקר להתמקד בסדרה הזו: "לחיות עד 100: סודות האזורים הכחולים".

הענקתי לעצמי אתמול מתנה קטנה לשנה החדשה, סדנת התפתחות והעצמה אישית של יום אחד מרוכז ואינטנסיבי אצל מיכל זיו שהיתה במשך שנים המנחה המיתולוגית של ״הפורום של לדנמרק״.

“ברכב משוריין, במקום סגור, לא צמוד לקרקע, בתנועה מתמדת, בכוח אש וביחידות, במעבר המתלה, נפל אחד האלופים הגדולים של עמנו”…שמעון פרס ז”ל, שר הביטחון 1974.

אתמול בשולחן החג היתה לנו שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים. אני חווה על בשרי וגם רואה סביבי לא מעט חברים ומכרים שמגיעים לגיל מסויים ואומרים לעצמם…

יש לנו, רוב בני האדם, מן תכונה פולנית כזו שקשה לנו להגיד דברים אינטימיים מחמיאים לאנשים הכי יקרים וקרובים אלינו בפניהם. יותר קל לנו לשבח אותם מאחורי הגב.

התחלנו אתמול לצפות בשישה אפסים, עוד סדרה מדוברת של כאן 11 שהצליחה ליצור באזז ובצדק…אחרי פרק אחד נרדמתי, לא בגלל שהשתעממתי, פשוט הייתי מאוד עייף.

היום לראשונה מזה 20 שנה הענקתי לעצמי ספונטנית ברגע של דכדוך יום כייף בת"א שכלל קצת ים, סיבוב תקליטים, פלאפל והליכה להצגה יומית לבד בקולנוע לב, משהו שהייתי עושה המון בצעירותי.

יש לי וידוי כואב. בשנים האחרונות איבדתי לחלוטין את יכולת קריאת הספרים והייתי פעם ׳תולעת ספרים׳ רצינית. זה מבאס אותי רצח כי אין הנאה גדולה מצלילה לספר טוב וסוחף שמפעיל את הדמיון.

פנטזיה מרהיבה ומיוחדת של שעתיים, אסקפיזם מושלם לימים האפלים שעוברים בארץ ובעוד חלקים בעולם. געגוע לימים תמימים שככל הנראה לא ישובו בעתיד הנראה לעין.

טיול של כמעט חודש צפוף ואינטנסיבי מחוץ לבית, להרגלים ולשגרה, עם שתי מתבגרות בנות 17 כמעט ובת זוג, עימת אותי עם כל השדים שלי. אל המרקחה הזו תוסיפו גם אירוח ארוך, עניין לא פשוט בפני עצמו.

אנשים אומרים לך בארץ: ״ארה״ב קורסת / שוקעת, סן פרנסיסקו מתפוררת״ וכו׳. הלוואי עלינו לשקוע ולהתפורר ככה. סן פרנסיסקו פורחת מתמיד. הכל חי, שוקק, יפה ומהמם. המסעדות מלאות, תיירים בכל פינה.

אתמול ישבנו במסעדה איטלקית מקסימה פה בפולהאם בלונדון וסוף סוף יכולנו להקשיב ולדבר באמת, באופן קצת שונה מהיום יום הלחוץ בארץ. דיברנו כמה מדהים היה עד כה החלק של הטיול בארה״ב.

היה לי אתמול ערב מחורבן במיוחד, כולל עניין פיזי מבאס, תוצאה של ניקוי אבן (שיננית) נוראי. הייתי אתמול אצל מישהי חדשה שלא עשיתי אצלה עד היום טיפול (אצל המטפלת הקבועה לא היו תורים).

שינייד אוקונור, מוזיקאית אדירה ופורצת דרך, סוג של אייקון אופנה לתקופה קצרה (בתחילת דרכה), נושאת דגל לשיויון מגדרי, ואחת הבודדות שהעיזו לדבר באופן הכי פתוח וכנה על חיים לצד בעיות נפשיות מורכבות.

אני רוצה לספר לכם משהו, תמיד כשאני מציג פה בגאווה בסיום פרוייקט אתר ו/או מיתוג, אני מקבל פרגונים מקיר לקיר וזה באמת כייף היסטרי, אבל אנשים לא לגמריי מודעים לפתרונות שהם מעבר לעיצוב הגרפי.

חברים יקרים, רוצה לשתף אתכם בחוויה ממש טובה ומפתיעה שעברתי היום. זה החל היום לפני הצהריים כשאשתי היקרה שאלה אותי אם יש מצב שאצטרף אליה לקניות ב׳אושר עד׳, כי המקרר ממש ריק.

זה לא ייאמן כמה הפעילות המאוד טבעית לי, משוחררת ואינטואיטיבית שלי פה בפייסבוק, יוצרת תגובות כל כך קיצוניות ומנוגדות. אני מבחינתי בחוויה הפרטית שלי פשוט מביא את עצמי באופן הכי משוחרר ואותנטי.

אמא שלי סיפרה לי היום: ״נולדת פג בחודש שביעי, נתקעת עם הרגל ברחם ונקרעה לי הרחם. איבדתי המון דם ולקחו אותי לניתוח חירום. הייתי שבועיים בלי הכרה ורק אחרי שבועיים ראיתי אותך.

לא יודע מה קרה לי הלילה, לא מצליח להירדם, עניין די נדיר אצלי אז הראש בלופים של מחשבות על העידן המורכב שאנו חיים בו, על הרשתות החברתיות שהשתלטו על העולם, על הבינה המלאכותית ותוצאותיה.

אין צורך לדאוג, הכל בסדר גמור, לא קרה שום אסון, רק צירוף של המצב הכללי בארץ ומס' ענייני יומיום מבאסים שלא כאן המקום לפרטם. מה שחשוב לי לספר זה איך אני מתמודד עם זה.

תמיד כשאומרים שההפך מאהבה זה שנאה, אני מתקן ואומר שלדעתי זו הנחה מוטעית. ההפך מאהבה זה פחד! החלטתי לאחרונה, בהגיעי לשנתי ה-56, להתחיל לחיות בלי פחד, רק באהבה

אתמול ראיתי בזאפה הרצליה לראשונה בחיי את 'החצר האחורית', הרכב שאני מאוד אוהב ומעריך. יש מעט מאוד להקות בשנים האחרונות שמצליחות להדהד מוזיקה חדשה עם אמירה חדה על החיים המורכבים פה.

בלי קשר למצב במדינה שעושה לי המון מחשבות על מה זה בית, תרבות, שפה, שייכות, זמן, תנועה, מעגליות ועוד המון דברים מעניינים יותר ופחות, אני מרגיש שעובר עליי משהו שלא עבר עליי המון זמן.

ראיתי בחיי המון המון הופעות של שלום חנוך, בהערכה גסה סביב 40-50 הופעות מגיל 15 עד היום. הוא אחד מגדולי המוזיקאים לטעמי בארץ וכמובן ה-רוקר וגם משורר ענק, עצום.

דורק'ה דורק'ה, "איזה בר מזל אני שר עכשיו"…כך שר חברך הטוב מאיר אריאל ז"ל וכך בדיוק אני מרגיש על העונג הלא יתואר שנפל בחלקי להכיר אותך ולעבוד איתך צמוד כמה שבועות.

אריאל הורוביץ, מוזיקאי, בנם של המשוררת והמלחינה נעמי שמר ושל הסופר והמשורר מרדכי הורוביץ. הוציא לאחרונה, כיאה לבן של מלחינה וסופר, ספר מוערך המלווה באלבום: "סיבוב ההופעות של הגולם מפראג".

בואו תשמעו סיפור באמת עצוב שחרך לי הבוקר את הלב. סיפור של אובדן, תקומה והמון השראה. הכל החל בוקר אחד בשבוע שעבר כשקיבלתי הודעה במסנג'ר מיעל שיה, סופרת צעירה שראתה את הפוסטים שפרסמתי.

בוקר אחד בשבוע שעבר אני מקבל הודעה במסנג'ר: "אשמח לפגוש אותך, בטי רוקאווי"."איך הגעת אליי", שאלתי, "אני אוהב להודות למי שממליץ עליי". "פשוט עוקבת אחריך בפייסבוק ואוהבת את העשייה שלך".

לעשות אתר לנעמי שמר זה חתיכת "סימן דרך", גם כשמאחוריי כבר לא מעט אתרים של אמנים ומוזיקאים אייקוניים ואהובים מאוד בישראל, אבל נעמי שמר היא משהו באמת לא רגיל/