מסתבר שגם בצעירותי ידעתי לבחור הופעות שוות. עשיתי סדר בניירת ומצאתי אוצר קטן ששכחתי לגמרי שקיים: כרטיסים להופעות ששמרתי במשך שלושים ומשהו שנה. ניק קייב. רדיוהד. ג'ון קייל. סווייד.

חגים הראשונים כיתום. עוד מעט ראש השנה. זה יהיה ראש השנה הראשון בלי אמא. החגים הראשונים בחיים שלי בלי אף אחד מההורים שלי.אבא איננו כבר כמעט שלושים שנה, אבל כל השנים האלה אמא היתה שם.

היום נפגשתי עם רוני, חבר מהנעורים שאני מאוד אוהב. ישבנו ודיברנו, וכמו שקורה לפעמים בין חברים ותיקים, השיחה נדדה אל האנשים שהיו פעם חלק כל כך משמעותי מהחיים שלנו והיום הם כבר אינם.

כשהייתי צעיר הייתי בטוח שבאיזשהו שלב אבין מה אני רוצה לעשות בחיים. מצחיק. למדתי גיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, ואחר כך אפילו עבדתי כגיאוגרף במשך חמש שנים. לא סבלתי.

מצאתי ציור שלי מהילדות. אני לא זוכר בן כמה הייתי כשציירתי אותו, ולא זוכר מה חשבתי כשציירתי אותו. מנחש שסביב גיל שש. אבל מצחיק להסתכל עליו היום, אחרי חיים שלמים של עיצוב, צבע, קומפוזיציה וסיפורים.

כמה חיים יכולים להיכנס בשנה אחת? לפעמים נדמה ששנה היא בסך הכול שנה.ואז אני מסתכל על השנה האחרונה ולא ממש מבין איך כל זה נכנס לתוכה. נפרדתי מאמא שלי.

כיתה ט'. הייתי נורא בודד אז. וגם די עצוב. כולם סביבי התחילו לגבוה ואני נשארתי נמוך. ממש נמוך. את עשרים הסנטימטרים שלי השלמתי רק בין כיתה י"א לצבא. בבית הרגשתי שלא ממש מבינים אותי.

לפעמים אני חושב על כל האנשים שהייתי בחיים האלה. הילד ששכב שעות על הרצפה בסלון וצייר, בזמן שאבא שלו החליף תקליטים ברקע. הנער הבודד שלא ממש מצא את עצמו בתיכון,

מה הייתי אומר לילד שבתמונה?קודם כול, תירגע קצת. אתה לא חייב כבר עכשיו להבין מי אתה, מה תהיה כשתהיה גדול ואיפה בדיוק המקום שלך בעולם. האמת היא שגם כמעט בגיל 60 לא תמיד יודעים,

בין שלל העיסוקים, המטלות והחיים עצמם, סיימתי לקרוא את הדראפט השלישי של הספר שלי, "עד שנגיע". אני מאוד אוהב אותו. מאוד מחובר אליו. וזה, אחרי כל כך הרבה שנים שהוא הולך איתי.

יש דברים שהפחידו אותי פעם. לא מעט מהם עדיין מפחידים אותי, אבל משהו ביחסים שלי איתם השתנה. להיות לבד פעם לבד הרגיש לי כמו סימן שמשהו בחיים שלי לא בסדר.

אם הייתי צריך לספר את סיפור החיים שלי דרך עשרה שירים, אילו שירים הייתי בוחר? לא עשרת השירים הכי טובים ששמעתי בחיי. גם לא בהכרח עשרת השירים שאני הכי אוהב. אלא שירים שהם תחנות.

להספיק. להצליח. להתקדם. לעשות עוד פרויקט ועוד עבודה. שיעריכו את מה שאני עושה. שיחשבו שאני טוב במה שאני עושה. היה לי חשוב להיות צודק. לשכנע. לנצח לפעמים בוויכוחים מטופשים.

מה למדתי על עצמי בחודש האחרון? שאני רודף אחרי החלומות שלי. אפשר להגיד שדי סדרתי בעניין. שאני יודע ואוהב לספר סיפורים מול קהל (רוכשי כרטיסים) באופן חינני ומעניין וגם מצליח להינות מזה.

כמה ימים של מחלה מספיקים לפעמים כדי לשנות לגמרי את סדר העדיפויות. פתאום כל הדברים שמעסיקים אותנו ביום יום – עבודה, כסף, זוגיות, תוכניות, דירה, העתיד, מה הספקנו ומה לא, נדחקים הצידה.

ישבתי לשיחה עם אלעד שודלר כותב, מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי. שוחחנו על הבית גדל בו שכולו מוזיקה, על השראה, על אהבה, על הבחירה היומיומית ביצירה ועל האלבום החדש, האישי והמשובח "איש הירח".

עוד מעט בן 60, ואני שם לב לתופעה מעניינת. פעם הייתי מציג את עצמי דרך התפקידים שלי. מעצב גרפי. בעל. אבא לילדות קטנות. בן להורים. היום, כמעט בלי ששמתי לב, חלק גדול מההגדרות האלה השתנו.

קיבלתי היום מורד מוסנזון את הדראפט שככל הנראה יהיה הגרסה הכמעט סופית של ספרי "עד שנגיע".. ורד רשמה במייל שצירפה את הקובץ: "חושבת שזה ספר טוב ומעניין, לפרקים סוחף".

פעם חשבתי שאני צריך לבחור. היום אני מבין שכל אלה הם בעצם אני. עיצובים. אתרים. ראיונות בבלוג. ערבים מוזיקליים. ספר שהסתיים אחרי שנים של כתיבה. פינה מוזיקלית בתוכנית רדיו. .

אסיים סוף סוף את הספר שהתחלתי לכתוב לפני כמעט שלושים שנה. אעלה לבמה ואספר סיפורים דרך מוזיקה. אהיה בלי הורים. אהיה אבא לתאומות מהממות, שיהפכו לחיילות בצה"ל.

אשר יגורנו בא. לא שאין יותר אמת. הבעיה היא שקשה יותר ויותר לדעת מה אמיתי ומה לא. מישהו פרסם באינסטגרם תמונה של גל גדות, כביכול יושבת ביציע בגמר המונדיאל כשהיא לובשת את חולצתו של ימאל.

נפגשתי לא מזמן עם עם חבר לבוקר תל אביבי. ארוחה בקוסם, קפה, תקליטים. בדיוק כמו שאני אוהב. זה חבר שאני מאוד מעריך. פתוח, כנה, לארג׳ בנשמה. קבענו בקוסם, ולא ראיתי אותו כמה שבועות.

השבוע, כשוורד מוסנזון, עורכת הספר שלי "עד שנגיע", שאלה אותי מתי אני שולח לה את הדראפט המלא עם כל התיקונים, קפץ לי מיד לראש רפי כהן ז"ל, חבר שהיה לי כמו אח.

השבוע בפגישה עם חבר התגלגלה שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים. שיחה כזו שכל אחד לוקח למקום האישי שלו, אבל הבסיס דומה: אנחנו מגיעים לגיל מסוים ולא משנה אם זה 40, 50 או 60 ומבינים:

לפני שהיו נטפליקס, פודקאסטים, יוטיוב ורשתות חברתיות, היו ספרים. ישבתי שעות בחדר שלי, ובין דף לדף נפתחו בפניי עולמות חדשים. חלקם לימדו אותי לחשוב, חלקם גרמו לי להרגיש פחות לבד.

מישהי מאוד קרובה אליי ברמה האישית התקשרה לפני כמה ימים כדי לספר לי שהיא כותבת עכשיו ספר מאוד יקר לליבה ומשהו בדרך שאני כותב פה בפייס חילחל אליה והשפיע עליה באיזשהו אופן.

ישבנו לשיחה אחד על אחד עם הזמר טל סונדק. דברנו על ילדותו, הההשתפות באירוויזיון, ההנמחה המוזיקלית של אחותו שרון ז"ל, הגשמת חלומות, יוזמה והאמונה שלכל יצירה צריך להיות ערך מוסף.

1980. עוד תמונה שמצאתי במגירות של אמא. במבט ראשון אני רואה ילד בן 14 שיושב על הספה ליד אמא מחוייכת. במבט שני אני כבר זוכר בדיוק מה עבר עליי באותה תקופה.

ביום חמישי, לעת שקיעה, ישבתי לשיחה עם ידידה טובה בחוף הצוק. דיברנו על העבודה שלה, ואז על שלי. פתאום היא אמרה לי: "זה מדהים אותי באיזו צניעות ותשוקה אתה עושה את העבודה שלך.

כשהייתי ילד, ואחר כך גם נער, היו אומרים לי לא פעם שאני דומה לגידי גוב. זה החמיא לי מאוד. לא רק בגלל ההשוואה, אלא בעיקר כי הערצתי אותו ברמות. במובנים רבים, גידי עיצב את העולם התרבותי שלי.