לא ייאמן שכבר חלף כמעט עשור (עוד יומיים ב-26.10) מאותו לילה נוראי שהסתיים לפנות בוקר עם הידיעה הנוראית והבלתי נתפסת על מותו של אריק איינשטיין, גדול זמרי ישראל לטעמי.

חווינו השבוע שמחה כפולה. אחרי כמעט חודש מאז זוועת ה-7 לאוקטובר היינו בסרט קולנוע בלב תל אביב ועוד סרט חדש של וודי אלן, ״עניין של מזל״, הראשון שמופץ בישראל מאז ״יום בניו יורק״ לפני ארבע שנים.

התיישבתי אתמול בכסא המפנק בקולנוע לב עם פופקורן ובירה מלכה אדמונית ותוך דקה התעופפתי לעולם אחר, לזמן אחר וייקום אחר, שוכח לשעתיים מהחמאס, סינוואר, קבינט מלחמה, ביבי וכו'.

נכנסתי היום למצב רוח מהורהר על עצמי ועל החיים שלי (דוגמא טובה אולי להרבה אנשים במצב דומה). גבר לא נורא צעיר, שכבר עבר וראה דבר אחד או שניים בחיים, חי בארץ סופר מורכבת עם בעיות חברתיות למכביר.

אני שם לב שמה שהכי נפגע לי מאז השביעי לאוקטובר הנורא, בנוסף לעצב הכבד וללילות טרופי שינה, זה יכולת הריכוז. אני מפוזר, מנסה כבר שבוע לסיים תיקונים לסקיצה שהייתי תופר ברגיל בשעתיים שלוש.

השיר החדש והמדהים של הביטלס, Now and then, שיצא השבוע אחרי גלגולים ונסיונות של כמעט 30 שנה לסיים אותו, לא מפסיק לרגש ולענג, שומע אותו בלופים כמה פעמים ביום וזה לא מפליא.

סרט חדש ונפלא של נטפליקס המבוסס על סיפור חיים אמיתי ויוצא דופן שבמרכזו רצון לא ייאמן, כמעט בלתי אנושי, להגשמת חלום חיים, חברוּת מהאגדות וגם ובעיקר ניצחון הרוח.

אתמול עברנו איזה עניין קשוח עם אחת הבנות (הכל בסדר גמור טפו טפו) ולא הצלחתי להירדם אז בזפזופ סתמי בנטפליקס, נפלתי במקרה על "בקהאם", דוקו בן ארבעה פרקים.

כולם סביבי מדברים על הדוקו המעולה ה"אחת" ובצדק, גם אני אכתוב על הסדרה כשאסיים לצפות ויש הרבה מה לכתוב, אבל אני רוצה הבוקר להתמקד בסדרה הזו: "לחיות עד 100: סודות האזורים הכחולים".

הזה כנראה יום המזל שלי! קרו לי המון דברים טובים מהבוקר ואני ממש אסיר תודה על כך, לא מובן מאליו בכלל. זה החל עם ארבעה פידבקים מרגשים שהתנקזו באופן תמוה לאותו הבוקר.

חברים אומרים לי, אל תכתוב פוליטיקה בפייסבוק והם צודקים, באמת משתדל להימנע, אבל זה הרבה מעבר לפוליטיקה. זה החיים שלנו. היום יום שלנו שנחרב לרסיסים ולא יחזור יותר להיות כמו שהיה.

יש את הימים האלה שאני חש בחוסר, אפשר לקרוא לזה תוגה סתווית. האם זה מוגזם לצפות לקבל בתקופות כאלה תמיכה, אהבה, חיזוק מבחוץ? מחברים? בני משפחה? בני זוג? תמיכה שאולי תמלא קצת את החוסר הזה?

הענקתי לעצמי אתמול מתנה קטנה לשנה החדשה, סדנת התפתחות והעצמה אישית של יום אחד מרוכז ואינטנסיבי אצל מיכל זיו שהיתה במשך שנים המנחה המיתולוגית של ״הפורום של לדנמרק״.

“ברכב משוריין, במקום סגור, לא צמוד לקרקע, בתנועה מתמדת, בכוח אש וביחידות, במעבר המתלה, נפל אחד האלופים הגדולים של עמנו”…שמעון פרס ז”ל, שר הביטחון 1974.

אתמול בשולחן החג היתה לנו שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים. אני חווה על בשרי וגם רואה סביבי לא מעט חברים ומכרים שמגיעים לגיל מסויים ואומרים לעצמם…

יש לנו, רוב בני האדם, מן תכונה פולנית כזו שקשה לנו להגיד דברים אינטימיים מחמיאים לאנשים הכי יקרים וקרובים אלינו בפניהם. יותר קל לנו לשבח אותם מאחורי הגב.

התחלנו אתמול לצפות בשישה אפסים, עוד סדרה מדוברת של כאן 11 שהצליחה ליצור באזז ובצדק…אחרי פרק אחד נרדמתי, לא בגלל שהשתעממתי, פשוט הייתי מאוד עייף.

היום לראשונה מזה 20 שנה הענקתי לעצמי ספונטנית ברגע של דכדוך יום כייף בת"א שכלל קצת ים, סיבוב תקליטים, פלאפל והליכה להצגה יומית לבד בקולנוע לב, משהו שהייתי עושה המון בצעירותי.

יש לי וידוי כואב. בשנים האחרונות איבדתי לחלוטין את יכולת קריאת הספרים והייתי פעם ׳תולעת ספרים׳ רצינית. זה מבאס אותי רצח כי אין הנאה גדולה מצלילה לספר טוב וסוחף שמפעיל את הדמיון.

פנטזיה מרהיבה ומיוחדת של שעתיים, אסקפיזם מושלם לימים האפלים שעוברים בארץ ובעוד חלקים בעולם. געגוע לימים תמימים שככל הנראה לא ישובו בעתיד הנראה לעין.

טיול של כמעט חודש צפוף ואינטנסיבי מחוץ לבית, להרגלים ולשגרה, עם שתי מתבגרות בנות 17 כמעט ובת זוג, עימת אותי עם כל השדים שלי. אל המרקחה הזו תוסיפו גם אירוח ארוך, עניין לא פשוט בפני עצמו.

אנשים אומרים לך בארץ: ״ארה״ב קורסת / שוקעת, סן פרנסיסקו מתפוררת״ וכו׳. הלוואי עלינו לשקוע ולהתפורר ככה. סן פרנסיסקו פורחת מתמיד. הכל חי, שוקק, יפה ומהמם. המסעדות מלאות, תיירים בכל פינה.

אתמול ישבנו במסעדה איטלקית מקסימה פה בפולהאם בלונדון וסוף סוף יכולנו להקשיב ולדבר באמת, באופן קצת שונה מהיום יום הלחוץ בארץ. דיברנו כמה מדהים היה עד כה החלק של הטיול בארה״ב.

היה לי אתמול ערב מחורבן במיוחד, כולל עניין פיזי מבאס, תוצאה של ניקוי אבן (שיננית) נוראי. הייתי אתמול אצל מישהי חדשה שלא עשיתי אצלה עד היום טיפול (אצל המטפלת הקבועה לא היו תורים).

שינייד אוקונור, מוזיקאית אדירה ופורצת דרך, סוג של אייקון אופנה לתקופה קצרה (בתחילת דרכה), נושאת דגל לשיויון מגדרי, ואחת הבודדות שהעיזו לדבר באופן הכי פתוח וכנה על חיים לצד בעיות נפשיות מורכבות.

אני רוצה לספר לכם משהו, תמיד כשאני מציג פה בגאווה בסיום פרוייקט אתר ו/או מיתוג, אני מקבל פרגונים מקיר לקיר וזה באמת כייף היסטרי, אבל אנשים לא לגמריי מודעים לפתרונות שהם מעבר לעיצוב הגרפי.

חברים יקרים, רוצה לשתף אתכם בחוויה ממש טובה ומפתיעה שעברתי היום. זה החל היום לפני הצהריים כשאשתי היקרה שאלה אותי אם יש מצב שאצטרף אליה לקניות ב׳אושר עד׳, כי המקרר ממש ריק.

זה לא ייאמן כמה הפעילות המאוד טבעית לי, משוחררת ואינטואיטיבית שלי פה בפייסבוק, יוצרת תגובות כל כך קיצוניות ומנוגדות. אני מבחינתי בחוויה הפרטית שלי פשוט מביא את עצמי באופן הכי משוחרר ואותנטי.

אמא שלי סיפרה לי היום: ״נולדת פג בחודש שביעי, נתקעת עם הרגל ברחם ונקרעה לי הרחם. איבדתי המון דם ולקחו אותי לניתוח חירום. הייתי שבועיים בלי הכרה ורק אחרי שבועיים ראיתי אותך.

לא יודע מה קרה לי הלילה, לא מצליח להירדם, עניין די נדיר אצלי אז הראש בלופים של מחשבות על העידן המורכב שאנו חיים בו, על הרשתות החברתיות שהשתלטו על העולם, על הבינה המלאכותית ותוצאותיה.