כבר בילדות המוקדמת, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי מאוד את תל אביב שנראתה לי מעין מחוז כיסופים שצריך לשאוף להגיע אליו. בתיכון היינו יוצאים כמובן כל החבר'ה תמיד לתל אביב וכמובן בצבא.

כל המחקרים מראים שהאירועים שאנו זוכרים על פני זמן ארוך אלו אותם אירועים שהיו בעלי אפקט רגשי חזק עבורנו. זו הסיבה שאנו זוכרים מכל השנים הארוכות של חיינו בעיקר את האירועים הדרמטיים ביותר!

אתמול עשיתי קולונסקופיה. כל השבוע חשבתי על הבדיקה הזו ונכנסתי ללופים של מחשבות ופחדים..מה יהיה אם הרופא יעשה בטעות חור במעי שזו ממש סכנת חיים (קורה אחת ל…), מה אם ההרדמה תהיה לא במינון הנכון….

שקרים זה ביג אישיו בחיים. אני חושב שכולנו כמה שלא נעים להודות בזה, משקרים פה ושם (כן, כן, גם אלה שאומרים שהם אף פעם לא משקרים, כולל כבודו). לא מדובר על שקרים מטורפים. זה יכול להיות שקרים קטנים…

בדיוק היום לפני 23 שנים אבא שלי נפטר. הייתי בן 29 ושמונה חדשים. סיימתי משמרת לילה בבית אבות ויצ"ו שעבדתי בו להשלמת הכנסה כסטודנט ובאתי בסיום המשמרת לבית חולים וולפסון שם היה מאושפז.

אחד הדברים היותר זכורים לי בילדותי זה טיולי השבת המשפחתיים. טיילנו המון בשבתות. לאילת, לצפון ולכל מקום.וכמו שהיום אני להוט לעצב, זוכר שבכל טיול כזה הייתי על קוצים כבר להגיע הביתה.

החלטתי שאני חייב לשתף פעם ראשונה פוסט שלם שמוקדש לחרדות, נושא שלצערי הוא חלק נוכח בחיי ורוב הזמן אני לא נותן לו ביטוי פומבי…כי זה לא סקסי ולא מגניב ולא הפי הפי.

סיפור קצר (בהשראת ילדותי בחולון) שכתבתי מתישהו…כל מי שגדל בשכונה מישראלית ממוצעת ודאי נתקל במסכן השכונתי התורן. זה שכל הילדים צוחקים עליו בלי רחמים. גם בשכונה שלנו, כמובן, היה אחד כזה.

מאז ומעולם, מאז שאני זוכר את עצמי, נושא החברות מאוד העסיק אותי. כאח קטן לשני אחים גדולים שהיו די עסוקים בענייניהם (כשאני הייתי ילד אחי הגדול כבר היה בגיל ההתבגרות, לקראת גיוס), תמיד חיפשתי חברים.

פוסט אורח מאת: ניבי אוזן- מאסטרית NLP ומפתחת את שיטת "אינטואיציה מעשית" שנועדה לחיבור לנתיב היצירתי ופריצת דרך בקריירה של אומנים, מוסיקאים ויוצרים. 

היום שמעתי אחרי כמה חודשים את ׳מוזיקה׳ של צביקה פיק (בתקליט כמובן)…אחח איזה תקליט כייפי ומרגש זה, יצירת מופת מטורפת ופורצת דרך (במיוחד בארץ של אותם זמנים שיצא).

גיל 27, טיול עם בועז ואיל לשוויץ, לחתונה של יריב, חבר מאותה תקופה שהתחתן עם קתרין אהובתו השוויצרית, אותה הכיר בסיני מס' שנים קודם וגרתי איתם שנתיים בדירה שכורה בדיזינגוף 109 (מעל סטימצקי).

בתמונה זוג צעירים (יחסית) מחוייכים, שמחים ומאושרים ביום חתונתם. הכירו עשרה חודשים קודם באתר הכרויות והתאהבו ממש מהפגישה הראשונה…עברו לגור יחד לאחר ארבעה חודשים.

אני כנראה לגמריי Late bloomer, אחד המושגים שאני הכי מתחבר אליהם ומלווים אותי כל חיי…כבר בילדותי נדבק אליי המושג הזה מהיותי ילד שהתפתח פיזית מאוחר (הייתי הכי קטן בכיתה וגם בהפסקה).

ילדים זה אחד הנושאים הכי לא מדוברים לטעמי באופן אותנטי וכנה. יש המון קלישאות, ׳לוקינג גוד׳ או בעברית ׳מה יגידו׳ ומעט מאוד אמת ואותנטיות בשיח הציבורי, החברתי והפרטי שאנשים מקיימים סביב הנושא.

טוב נתחיל מהקביעה הגרנדיוזית שבעולם נטול טכנולוגיה, כבר לא הייתי חי כנראה וגם אם כן, הייתי קרוב לוודאי נטול מקצוע ואסביר.בגיל עשרים וחמש עברתי פרוצדורה רפואית לא פשוטה…

אחת ההתמודדויות היותר גדולות בחיי, זה ההתמודדות עם חרדות בריאותיות. מן צל גדול שיושב עליי תמיד ובמיוחד כשיש איזה טריגר…כאב חדש, כאב לא מוסבר, שינוי גופני לא מוכר והשבוע היה לי חתיכת טריגר.

אתמול, נעלבתי בקטנה מהתנהגות לא נאותה (בעיניי כמובן) של מישהו. פעם אם זה היה קורה לי, הייתי מתחפר בהעלבות ומתחיל להדליק את עצמי בלופ בלתי נגמר שהיה יכול להימשך יום שלם ואף יותר.

יש לנו תאומות בנות 13.5, רומי וליה. אין לי דרך לתאר כמה אני אוהב אותן וגאה בהן על הנערות שהן הופכות להיות. ערכיות, חברות טובות, סקרניות, מלאות אהבה, שמחה והתלהבות מהחיים.

שאלתי לא מזמן בפוסט מה הדבר שאתם הכי גאים בו? לא מעט ענו והרוב כתבו הילדים שלי, הזוגיות שלי, המשפחה שלי. מכובד ביותר! עכשיו תורי להגיד: בלי קשר לגאווה העצומה במשפחה שהקמנו…

מטורף, בדיוק אתמול לפני עשרים שנה, ב-30.12.99, סיימתי קורס הסבת אקדמאים לגרפיקה ממוחשבת ובניית אתרים מטעם משרד העבודה והרווחה. אין סיכוי שהייתי מדמיין אז, באותו יום של סיום הקורס…

הלילה חלמתי על אבא שלי ז״ל (אולי בגלל שאתמול התכתבתי על נושא אבות שאינם עם מיכל ניב נהוראי בעקבות פוסט שלה), אז בחלום פתאום הוא נכנס בשיא הטבעיות לבית שלנו והכרתי לו את רומי וליה והילית.

עכשיו כשיש לי זמן להסתכל ממעוף הציפור על השנה שהיתה ובטיימינג מושלם לקראת סיומה, אני יכול להגיד שזו היתה השנה הטובה בחיי בגלל סיבה אחת בלבד: הייתי הכי קרוב אל עצמי יותר מאי פעם!

"כסף כסף כסף שורף לי את קצה היד", זעק לפני המון שנים רמי פורטיס ב"סיפורים מהקופסא" ונראה שגם היום, 30 שנה אחרי יציאת האלבום המופתי ההוא, כסף עדיין שורף לרבים רבים את קצה היד.

אתמול חבר משותף העלה תמונה ישנה של רפי כהן ז"ל, חבר אהוב מאוד שלי ושל רבים נוספים מטיול שלו בהודו לפני המון שנים. קיבלתי דקירה בלב כשראיתי את התמונה…והיום חלפתי במקרה מתחת לבית שלו.

היתה לי היום תובנה שהדבר שגורם לי הכי הרבה שמחה ושלווה (בנוסף לאלמנט הכה חשוב של לשאוף תמיד וגם להצליח לא מעט פעמים להיות ברגע, כאן ועכשיו) זה להיות ב'סטייט אוף מיינד' של השלמה / קבלה.

חשבתי אתמול שכמעט כל מה שיש לי בחיים (ולכולנו), זה סך כל הבחירות שלנו, החל מהדברים הכי גדולים ועד הקטנים ביותר. אנו בוחרים יום יום מחדש עם מי לחיות, במה לעבוד, מה לאכול, איך לנוע בדרכים…

משפט שאני שומע הרבה…מה אתה מתרגש שההוא אמר לך ככה או ככה? ומה אתה מתרגש כל כך מהתקליטים? ומה אתה מתרגש מהבחירות? יאללה אחי בחייאת אתה לוקח כל דבר יותר מידי ללב!

שמעו סיפור מדליק…לפני 23 שנים בהיותי כמעט בן 30, זמן קצר לאחר מותו של אבי מסרטן (המוח, לסקרנים שבינינו), נפרדתי מבת זוגי באותו זמן, שירז בן-עמי. היינו בדיוק שנה יחד, במהלכה חלקנו דירת מרתף.

יותר ויותר אנשים חשים בודדים בעולם ובחייהם הנוכחיים, למרות הרשתות החברתיות ויש הגורסים אפילו בגללן. הידעתם שבאנגליה אפילו מינו שר לענייני בדידות? ואני שואל את עצמי איך זה יכול להיות?