השבוע שוחחתי עם חבר שאני מאוד אוהב, ואיכשהו הגענו לדבר על הפעילות שלי בפייסבוק. הוא פחות מתחבר ואני באמת מכבד את זה. הקשבתי לו ברצינות ואמרתי משהו שאני מאמין בו מאוד:

ברור לי שיהיו כאלה שיתחברו מאוד, וכאלה שפחות. זה הכי טבעי בעולם. האמת? הייתי מודאג אם זה היה אחרת.

\

אני פוגש את קשת התגובות הזו בכל מקום. במשפחה, עם חברים, בעבודה והדעות בדרך כלל די קיצוניות:

מצד אחד, ״איך אני מקנא בך שאתה מצליח להיפתח ככה״. ומהצד השני, ״אין סיכוי שהייתי עושה דבר כזה בעד שום הון בעולם״.

\

אני תמיד עונה את אותו הדבר:

כשאתה עושה משהו שאתה שלם איתו, אתה יכול להכיל גם את מי שלא מתחבר. פעם, לא מזמן בכלל, זה לא היה עובד לי. ברגע שהייתי מזהה שיש לא מעט אנשים שלא אוהבים, הייתי מתקפל.

היום כבר לא. ואולי רק בשביל זה, כל הטררם הזה היה שווה.

\

גם בין האנשים הכי קרובים אליי יש כאלה שפחות מתחברים וזה לגמרי בסדר. אף אחד לא חייב לאהוב כל דבר שאני עושה. מה שחשוב זה שיש כבוד לבחירה שלי וזה קיים.

אז למה בכלל אני עושה את זה?

לא ״כמה טוב לי״ ולא ״איזו משפחה מושלמת יש לי״, זה פחות מעניין אותי.

כן מעניין אותי לכתוב על החיים כמו שהם באמת. התמודדות, פחדים, חרדות, כעסים, שמחות, חלומות. הכתיבה עבורי היא סוג של תרפיה. ואם היא נוגעת בעוד מישהו בדרך, הרווחתי פעמיים.

מודה אולי זה הילד שהיה אח קטן והרגיש שלא תמיד רואים אותו. אולי זה הנער שהרגיש קטן פיזית ונפשית בשנים הכי קריטיות לביטחון העצמי. כנראה שמשם זה התחיל.

להפוך קצת שולחנות. לכתוב דברים שלא תמיד יושבים ״נוח״ לכולם. וכן לפעמים גם ליהנות מזה.

אני כותב ספר. וזה לא פשוט בכלל. ה פייסבוק הוא המקום הכי חי ואמיתי להתאמן בו עם תגובות, עם דיאלוג, עם אמת בזמן אמת.

בסוף, כל זה מתכנס למילה אחת: עצמאות. החופש להיות מי שאני גם אם זה לא מתאים לכולם.