כל פעם שאני רואה את הצאלון האדום פורח מהמרפסת בדירה של אמא ז״ל בחולון, אני על סף בכי. זה מחזיר אותי לשבתות שבהן היינו באים אליה לביקור, ואיך שמייד הייתה קוראת לרומי וליה/

כשאנחנו פועלים בלי פחד, באמת השמיים הם הגבול. בלי הזמזומים של "אם זה ייכשל", "מה יגידו", "איך אראה", "אולי אני מגזים הפעם" ועוד קולות קטנים שמנסים לשמור עלינו, אבל לא פעם גם עוצרים אותנו.

בזמן האחרון אני מהרהר לא מעט בשאלה איזה מן גבר אני בשלב הזה של חיי.אולי זו החלפת הקידומת לספרה 6 שממש מציצה מעבר לפינה. אולי זו השנה המטלטלת שעברתי. אולי היתמות המאוחרת.