כשהייתי ילד חיכיתי כל הזמן. לחופש הגדול. ליום ההולדת. לטיול השנתי. לתקליט חדש. להיות גדול. אחר כך חיכיתי לצבא, לשחרור, לטיול, לאהבה גדולה, לעבודה, לילדים, לחופשה הבאה.

בואו נודה, יש בחוץ לא מעט זוהמה .בכבישים. ברשתות. בשיח. בכל מקום. כעס, אלימות, צעקות, השפלות, אנשים שממהרים לשפוט, לבטל, להעליב. לפעמים נדמה שמי שצועק חזק יותר הוא גם זה שנשמע יותר.

חשבתי לאחרונה על האנשים שנכנסו לחיים שלי בשנים האחרונות. הם מכירים רק את אלדד של עכשיו. הם לא הכירו אותי כילד ששכב שעות על הרצפה וצייר. לא כנער הבודד שהלך להופעות ומצא במוזיקה מפלט.

אני חושב על זה לא מעט לאחרונה. לא הדברים הגדולים דווקא. הדברים הקטנים. משפט שמישהו אמר לנו לפני שלושים שנה ואנחנו עדיין משתמשים בו. שיר שמישהו השמיע לנו והפך לחלק מהחיים שלנו.

חגים הראשונים כיתום. עוד מעט ראש השנה. זה יהיה ראש השנה הראשון בלי אמא. החגים הראשונים בחיים שלי בלי אף אחד מההורים שלי.אבא איננו כבר כמעט שלושים שנה, אבל כל השנים האלה אמא היתה שם.

היום נפגשתי עם רוני, חבר מהנעורים שאני מאוד אוהב. ישבנו ודיברנו, וכמו שקורה לפעמים בין חברים ותיקים, השיחה נדדה אל האנשים שהיו פעם חלק כל כך משמעותי מהחיים שלנו והיום הם כבר אינם.

כשהייתי צעיר הייתי בטוח שבאיזשהו שלב אבין מה אני רוצה לעשות בחיים. מצחיק. למדתי גיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, ואחר כך אפילו עבדתי כגיאוגרף במשך חמש שנים. לא סבלתי.

מצאתי ציור שלי מהילדות. אני לא זוכר בן כמה הייתי כשציירתי אותו, ולא זוכר מה חשבתי כשציירתי אותו. מנחש שסביב גיל שש. אבל מצחיק להסתכל עליו היום, אחרי חיים שלמים של עיצוב, צבע, קומפוזיציה וסיפורים.

כמה חיים יכולים להיכנס בשנה אחת? לפעמים נדמה ששנה היא בסך הכול שנה.ואז אני מסתכל על השנה האחרונה ולא ממש מבין איך כל זה נכנס לתוכה. נפרדתי מאמא שלי.

כיתה ט'. הייתי נורא בודד אז. וגם די עצוב. כולם סביבי התחילו לגבוה ואני נשארתי נמוך. ממש נמוך. את עשרים הסנטימטרים שלי השלמתי רק בין כיתה י"א לצבא. בבית הרגשתי שלא ממש מבינים אותי.

לפעמים אני חושב על כל האנשים שהייתי בחיים האלה. הילד ששכב שעות על הרצפה בסלון וצייר, בזמן שאבא שלו החליף תקליטים ברקע. הנער הבודד שלא ממש מצא את עצמו בתיכון,

מה הייתי אומר לילד שבתמונה?קודם כול, תירגע קצת. אתה לא חייב כבר עכשיו להבין מי אתה, מה תהיה כשתהיה גדול ואיפה בדיוק המקום שלך בעולם. האמת היא שגם כמעט בגיל 60 לא תמיד יודעים,

יש דברים שהפחידו אותי פעם. לא מעט מהם עדיין מפחידים אותי, אבל משהו ביחסים שלי איתם השתנה. להיות לבד פעם לבד הרגיש לי כמו סימן שמשהו בחיים שלי לא בסדר.

להספיק. להצליח. להתקדם. לעשות עוד פרויקט ועוד עבודה. שיעריכו את מה שאני עושה. שיחשבו שאני טוב במה שאני עושה. היה לי חשוב להיות צודק. לשכנע. לנצח לפעמים בוויכוחים מטופשים.

מה למדתי על עצמי בחודש האחרון? שאני רודף אחרי החלומות שלי. אפשר להגיד שדי סדרתי בעניין. שאני יודע ואוהב לספר סיפורים מול קהל (רוכשי כרטיסים) באופן חינני ומעניין וגם מצליח להינות מזה.

כמה ימים של מחלה מספיקים לפעמים כדי לשנות לגמרי את סדר העדיפויות. פתאום כל הדברים שמעסיקים אותנו ביום יום – עבודה, כסף, זוגיות, תוכניות, דירה, העתיד, מה הספקנו ומה לא, נדחקים הצידה.