עוד מעט בן 60, ואני שם לב לתופעה מעניינת. פעם הייתי מציג את עצמי דרך התפקידים שלי. מעצב גרפי. בעל. אבא לילדות קטנות. בן להורים. היום, כמעט בלי ששמתי לב, חלק גדול מההגדרות האלה השתנו.

קיבלתי היום מורד מוסנזון את הדראפט שככל הנראה יהיה הגרסה הכמעט סופית של ספרי "עד שנגיע".. ורד רשמה במייל שצירפה את הקובץ: "חושבת שזה ספר טוב ומעניין, לפרקים סוחף".

פעם חשבתי שאני צריך לבחור. היום אני מבין שכל אלה הם בעצם אני. עיצובים. אתרים. ראיונות בבלוג. ערבים מוזיקליים. ספר שהסתיים אחרי שנים של כתיבה. פינה מוזיקלית בתוכנית רדיו. .

אסיים סוף סוף את הספר שהתחלתי לכתוב לפני כמעט שלושים שנה. אעלה לבמה ואספר סיפורים דרך מוזיקה. אהיה בלי הורים. אהיה אבא לתאומות מהממות, שיהפכו לחיילות בצה"ל.

אשר יגורנו בא. לא שאין יותר אמת. הבעיה היא שקשה יותר ויותר לדעת מה אמיתי ומה לא. מישהו פרסם באינסטגרם תמונה של גל גדות, כביכול יושבת ביציע בגמר המונדיאל כשהיא לובשת את חולצתו של ימאל.

נפגשתי לא מזמן עם עם חבר לבוקר תל אביבי. ארוחה בקוסם, קפה, תקליטים. בדיוק כמו שאני אוהב. זה חבר שאני מאוד מעריך. פתוח, כנה, לארג׳ בנשמה. קבענו בקוסם, ולא ראיתי אותו כמה שבועות.

השבוע, כשוורד מוסנזון, עורכת הספר שלי "עד שנגיע", שאלה אותי מתי אני שולח לה את הדראפט המלא עם כל התיקונים, קפץ לי מיד לראש רפי כהן ז"ל, חבר שהיה לי כמו אח.

השבוע בפגישה עם חבר התגלגלה שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים. שיחה כזו שכל אחד לוקח למקום האישי שלו, אבל הבסיס דומה: אנחנו מגיעים לגיל מסוים ולא משנה אם זה 40, 50 או 60 ומבינים:

מישהי מאוד קרובה אליי ברמה האישית התקשרה לפני כמה ימים כדי לספר לי שהיא כותבת עכשיו ספר מאוד יקר לליבה ומשהו בדרך שאני כותב פה בפייס חילחל אליה והשפיע עליה באיזשהו אופן.