טל סונדק: האיש שלא מפסיק לחלום ולהגשים

 

טל סונדק פרץ לתודעה כשייצג את ישראל באירוויזיון בשנת 2001, אבל הסיפור האמיתי שלו התחיל דווקא אחר כך. במשך יותר משני עשורים הוא יוזם ומוביל פרויקטים מוזיקליים יוצאי דופן, משירים גנוזים של גדולי המשוררים ועד יצירות של נער שנספה בשואה, והפך את המוזיקה לכלי של הנצחה, חינוך וחיבור בין אנשים. ישבנו לשיחה על חלומות, יוזמה והאמונה שלכל יצירה צריך להיות ערך מוסף.

מאת: אלדד בוברוביץ'

יש מוזיקאים שמחכים להזדמנות הבאה. טל סונדק מעדיף ליצור אותה בעצמו.

במשך יותר מעשרים שנה סונדק הולך בדרך משלו. הוא זמר מוכר שייצג את ישראל באירוויזיון, הוציא אלבומים ושיתף פעולה עם יוצרים כמו אהוד מנור, רמי קליינשטיין, עוזי חיטמן, קורין אלאל ויצחק קלפטר. אבל לא פחות מזה, הוא איש שחי מרעיון לרעיון. כמעט כל תחנה משמעותית בקריירה שלו התחילה ברעיון שאיש לא ביקש ממנו להגשים והוא פשוט יצא לדרך.

פעם הוא מחפש במגירותיהם של גדולי המשוררים טקסטים שלא הולחנו מעולם. פעם הוא מלחין את שיריו של נער יהודי שנספה בשואה והופך אותם למיזם חינוכי שמלווה משלחות לפולין ופעם מקליט את השיר האחרון של יצחק קלפטר.

בשלב מסוים בשיחה הפסקתי לחשוב על טל סונדק כעל זמר והתחלתי לחשוב עליו כעל יזם. לא יזם עסקי, אלא יזם של רעיונות.

הצלחה, בעיניו של סונדק, אינה נמדדת במספר הלהיטים, האלבומים או ההופעות, אלא ביכולת לגעת באנשים, לחבר ביניהם ולהשאיר אחריך משהו בעל ערך.

כמעט בכל פעם ששאלתי אותו על תחנה משמעותית בקריירה, הוא דיבר פחות על פרסום ויותר על משמעות. פחות על מה קיבל, ויותר על מה שהצליח להשאיר אחריו. לא במקרה, אצל סונדק כל רעיון חדש מתחיל באותה שאלה פשוטה: "מה הערך המוסף?"

איך הכול התחיל?

גם הראיון הזה התחיל כמעט במקרה. לפני כמה שבועות פרסמתי בפייסבוק פוסט לציון שש שנים לראיון הראשון שערכתי בבלוג שלי עם פיטר רוט. להפתעתי, סונדק קרא את הפוסט, אהב את סגנון הראיונות שלי, ופשוט שלח לי הודעה.

כמה ימים אחר כך כבר ישבנו לשיחה ארוכה, שהלכה הרבה מעבר לאירוויזיון, לקריירת השירה או לפרויקטים המוכרים שלו. מהר מאוד הבנתי שהפרויקטים שעליהם קראתי אינם יוצאי דופן בקריירה שלו. הם פשוט הדרך שבה הוא חי.

ילדות של ילד שלא הפסיק לשיר

"אני תמיד מתחיל מהילדות", אני אומר לסונדק בתחילת השיחה. "נדמה לי ששם כמעט תמיד מסתתרות התשובות".
הוא מחייך.
"נולדתי וגדלתי בהרצליה. ילד סנדביץ׳ בין אחותי שרון ז״ל לדנה. אמא שלי, חנה, הייתה מנהלת בסטימצקי, ואבא שלי, זמיר, היה מהנדס בכיר בתעשייה האווירית. גדלתי בבית חם ואוהב, עם הרבה מוזיקה. כבר מגיל מאוד צעיר היה ברור שאני במוזיקה. שר ומנגן .זה פשוט היה חלק ממני".

אלא שלא הכול היה פשוט.

בגיל 12 וחצי החיים של סונדק קיבלו תפנית חדה כשחלה באנמיה אפלסטית, מחלת דם נדירה, ועבר תקופה ארוכה של טיפולים עד שהחלים.

"זה עיצב מאוד את מי שאני", הוא אומר בפשטות. אולי בגלל זה, גם בהמשך הדרך, הוא לא הסתפק בקריירה מוזיקלית, אלא חיפש בכל יצירה משמעות וערך מוסף. "אני חושב שהתקופה הזאת בעיקר לימדה אותי להעריך כל הזדמנות. כשאתה מבין בגיל צעיר שלא הכול מובן מאליו, אתה לומד להיאחז בדברים שעושים לך טוב".

אחד הדברים האלה הייתה המוזיקה.
"כשהייתי שר, הכול היה נעלם. הרגשתי במקום הנכון".

לאורך השנים הוא שר בכל מסגרת אפשרית. מקהלות, טקסים, מופעים בבית הספר. לא מתוך מחשבה על קריירה, אלא כי זו הייתה הדרך הטבעית ביותר עבורו לבטא את עצמו.

אני שואל אותו אם כבר אז דמיין שיעמוד יום אחד על במת האירוויזיון.
"ממש לא. בגיל הזה פשוט רציתי לשיר. לא חלמתי על תחרויות ולא על פרסום. נהניתי מהמוזיקה עצמה".

ובכל זאת, ככל שהתבגר, התברר שהקול המרשים שלו פותח בפניו עוד ועוד דלתות. הוא החל ללמוד פיתוח קול, להופיע, ובהדרגה הבין שאולי התחביב הכי גדול שלו יכול להפוך גם לדרך חיים.
אבל גם אז נדמה שהשאיפה שלו הייתה גדולה יותר מעצם הרצון לעמוד על במה.
המוזיקה הייתה היעד, אבל כבר אז התחיל להתגבש אצלו משהו נוסף – הרצון שהיא גם תשאיר חותם.

האירוויזיון פתח את הדלת. החיים התחילו אחר כך.

כשמדברים על טל סונדק, קשה להתחמק מהאירוויזיון. עבור רוב הציבור זו עדיין נקודת הזיהוי הראשונה שלו. אבל כבר בתחילת השיחה היה לי ברור שאצל סונדק, האירוויזיון הוא הרבה יותר תחנה מאשר יעד.

בוא נדבר על שנת 2001. פתאום אתה מייצג מדינה שלמה באירוויזיון. איך החיים נראים ברגע כזה?
"זו הייתה חוויה מטורפת. אין הרבה רגעים בקריירה של זמר שמשתווים לזה. אתה נמצא בתוך אירוע ענק, מוקף תקשורת, משלחות, חזרות, אדרנלין. לרגע אחד אתה מרגיש שכל המדינה איתך".

ועדיין, כשאתה מספר על זה היום, אני לא שומע נוסטלגיה.
"מבחינתי זו הייתה חוויה נהדרת, אבל לא משהו שהגדיר אותי. ברור שהיא פתחה דלתות ונתנה חשיפה עצומה, ואני אסיר תודה עליה. אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא רוצה לרדוף כל החיים אחרי עוד רגע כזה".

זו הייתה תשובה שחזרה, בניסוחים שונים, לאורך כל הראיון.

בעוד שאמנים רבים מנסים לשחזר את רגע הפריצה שלהם, נדמה שסונדק עשה בדיוק את ההפך. הוא קיבל את המתנה שהאירוויזיון העניק לו ואז המשיך לחפש את האתגר הבא.

לא חששת שהקהל תמיד יזהה אותך קודם כול עם האירוויזיון?
"ברור שחשבתי על זה. אבל בסופו של דבר הבנתי שאין לי שליטה על מה שאנשים זוכרים. יש לי שליטה רק על מה שאני בוחר לעשות מכאן והלאה".

וכאן, נדמה לי, מתחיל להיווצר ההבדל הגדול בין קריירה לבין דרך חיים. במקום לרדוף אחרי עוד להיט, עוד פסטיבל או עוד הופעה גדולה, סונדק החל לשאול את עצמו שאלה אחרת: איזה פרויקט באמת שווה את השנים שאשקיע בו?

במבט לאחור, האירוויזיון היה מבחינתו בעיקר דלת שנפתחה. מה שעשה אחרי שעבר דרכה, הוא כבר הסיפור האמיתי. ומכאן נולדו כמעט כל המיזמים שהפכו אותו לאחד היוצרים הייחודיים והיזמיים ביותר שפועלים כיום במוזיקה הישראלית.

רעיונות שמבקשים חיים

ככל שהשיחה התקדמה, התחלתי להבין שהמכנה המשותף לכל הפרויקטים של סונדק אינו הסגנון המוזיקלי שלהם, אלא נקודת המוצא.

כמעט אף אחד מהם לא התחיל בהזמנה שקיבל או בתוכנית קריירה מסודרת. הם התחילו ברעיון קטן. לפעמים בשיר שנשכח במגירה. לפעמים בסיפור שנגע בו. לפעמים במפגש אקראי שהדליק אצלו ניצוץ.

"אני לא יודע להגיד לא לרעיונות שמרגשים אותי", הוא מחייך. "אם אני מרגיש שיש בהם ערך, אני פשוט מתחיל ללכת איתם. אחר כך כבר אני מוצא את הדרך".

זו אולי התכונה שהכי מאפיינת אותו. במקום לשאול אם פרויקט יצליח, הוא שואל אם יש לו משמעות.

השירים ששרדו את השואה

אחרי שאיבד את אחותו שנפטרה בשואה, סונדק חיפש דרך להנציח אותה. הוא פנה ליד ושם וביקש מהם דבר אחד: לשלוח לו ספרי שירה של צעירים שנספו בשואה.

"הם אמרו לי: 'מאז יהודה פוליקר אף אחד לא עשה דבר כזה. אתה בטוח?' ביקשתי שישלחו לי חמישה שישה ספרים. אמרתי שאולי אמצא שם את מה שאני מחפש".

אחד הספרים שנחתו אצלו בבית נקרא "בכל זאת הנני נפרד". על כריכתו הופיע נער בן 13 מבודפשט, גאבור ארדש.

"אני מתחיל לקרוא את השירים שלו ואומר לעצמי: אני לא מאמין. זה בדיוק מה שחיפשתי כדי להנציח את אחותי".

אבל אז הרעיון קיבל תפנית.

"פתאום אמרתי לעצמי: אני לא רק אנציח את אחותי. אני גם אנציח את הילד הזה".
סונדק הלחין כמעט את כל שירי הספר ופנה אל קורין אלאל.

"ניגנתי לה שיר אחד. היא קמה וחיבקה אותי. ניגנתי עוד שיר והיא אמרה לי: 'טל, אנחנו עושים את זה' ".

אלא שהפקת אלבום כזה דרשה תקציב שלא היה ברשותו וכאן נכנסה לפעולה אחת התכונות שמלוות את טל לאורך כל הקריירה: הוא פשוט לא מוותר.
כשיצר קשר עם יד ושם כדי לעדכן אותם שהפרויקט יוצא לדרך, סיפרו לו שלגאבור עדיין יש משפחה. ואז הגיעה ההפתעה.

"אמרו לי: 'מדובר במריאן מילר, אמא של אדיר מילר. היא בת דודתו של גאבור' ".
סונדק התקשר אליה. "היא פשוט צרחה מהתרגשות".

השניים נפגשו, ומשם המשיכו יחד לפגישה עם ג'ייסון אריסון לו יש קרן למעשים טובים. הפגישה הסתיימה בהפקת האלבום, בהוצאה מחודשת של ספר השירים ובהפיכתו של הפרויקט למיזם חינוכי על ידי בית ספר להוראת השואה ביד ושם שמלווה עד היום משלחות נוער וצה"ל לפולין. הפרויקט הוליד מופע מרגש של טל ומריאן ששיאו היה ב"מצעד החיים" בבודפשט.

גם היום, שנים אחרי, טל ומריאן מילר ממשיכים להופיע יחד עם סיפורו של גאבור ארדש.

משירי המגירה אל קדמת הבמה

ההצלחה של "בכל זאת הנני נפרד" לא סימנה עבור סונדק קו סיום.
היא הייתה יריית הפתיחה.

"אני פריק של הזמר העברי", הוא אומר בחיוך, "אמרתי לעצמי: עכשיו אני רוצה להנציח את גדולי המשוררים והיוצרים שלנו. אולי נשארו אצל המשפחות שלהם שירים שאף אחד עוד לא הלחין".
הוא הרים טלפון, בזה אחר זה, למשפחותיהם של נעמי שמר, אהוד מנור, מאיר אריאל, נתן יונתן וחיים חפר. כולם חיבקו את היוזמה.

אחרי שפגש את המשפחות ובחר את הטקסטים, הוא התיישב ליד הפסנתר. אבל אז עצר.
"אמרתי לעצמי: שזה חייב להיות הכי מדויק, הכי מושלם".

באותו ערב ישב עם אשתו בהופעה של רמי קליינשטיין באמפי שוני.
"אני הולך לפנות אליו", אמר לה.
היא הסתכלה עליו בתמיהה.
"קליינשטיין מלחין רק לריטה ולעצמו. על מה אתה מדבר?".
אבל סונדק כבר החליט. הוא התקשר לקליינשטיין, ביקש פגישה והציג בפניו את הרעיון.
"הוא הסתכל עליי ואמר: 'טל, אתה נותן לי פה מתנה' ".
כך נולד "שירתם".

קליינשטיין הלחין את כל השירים והפיק את האלבום. את השיר של נעמי שמר בחרו השניים לבצע יחד כדואט.

גם כאן, כמו בפרויקט על גאבור ארדש, האלבום היה רק תחילת הדרך. סונדק כבר חשב על השלב הבא: איך לגרום לשירים האלה להמשיך לחיות גם מחוץ לאולפן, להגיע לבתי הספר, לבמות ולאנשים שלא היו פוגשים אותם בדרך אחרת.

השיר האחרון של יצחק קלפטר

גם אחרי "בכל זאת הנני נפרד" ו"שירתם", סונדק לא הפסיק לחפש את הפרויקט הבא שיש בו ערך מוסף. "כל שיר שעשיתי אחרי, הוא אומר, "תמיד חיפשתי את הערך המוסף".

אחד הפרויקטים המיוחדים ביותר נולד דווקא בתקופת הקורונה.

סונדק פנה ליצחק קלפטר וביקש להיפגש איתו.
"הוא אמר לי: 'בוא אליי הביתה'. הייתה פגישה מדהימה. הוא אומר לי: 'אני מאוד אוהב איך שאתה שר, יש לי פה שיר בשבילך'. הוא התחיל להשמיע לי מנגינה ואני עפתי עליה".

השניים פנו יחד אל מאיר גולדברג, שכתב את המילים, אבל מבחינת סונדק היה ברור שזו לא יכולה להיות רק מתנה שהוא מקבל מקלפטר.

"אמרתי לו: אין מצב שאתה לא עושה את זה איתי".
קלפטר הסכים.

וכך נולד שיתוף פעולה שבו קלפטר ניגן, שר והופיע לצד סונדק.
"רק בדיעבד הבנו שזה היה השיר האחרון שהוא הקליט בחייו".

לאחרונה יזם סונדק שירת המונים לשיר הזה עם כל 20 להקות הילדים והנוער שסונדק מנהל מוזיקלי שלהם.

אולי זו בדיוק הנקודה. כשמסתכלים על שלושת הפרויקטים האלה ברצף, מבינים שסונדק אף פעם לא חיפש רק עוד שיר. הוא חיפש סיפור שכדאי להעביר הלאה .

ולפני סיום, שאלון מהיר עם טל סונדק

אם לא היית מוזיקאי, מה היית?
אני חולה כדורגל מושבע. כנראה שהייתי עושה משהו בתחום הכדורגל.

איזו קבוצה אתה אוהד?
הפועל תל אביב, שרוף (מסתבר שגם המראיין!).

מהו הדבר המקצועי שאתה הכי שלם איתו?
פרויקט ההנצחה 'בכל זאת הנני נפרד'.

מהי הצלחה בעינייך?
עשייה מתמשכת לאורך זמן.

במה אתה הכי גאה בחיים?
המשפחה שלי תמיד במקום הראשון אצלי.

אשתי טלי שהיתה זמרת הליווי שלי באירווזיון ומאז אנחנו יחד .
לאחרונה לציון 25 שנות יצירה שלי, חידשתי עם טלי בדואט את 'עוד ועוד' שזהו השיר
הראשון שקיבלתי כאומן מידיהם של אהוד מנור ויאיר קלינגר.

בנותיי הן רוני , לירי ושירה.
בזמנו דניאל סלומון כתב והלחין על פי בקשתי את 'יפות של אבא'.

עכשיו, כשהבכורה התגייסה והאמצעית אוטוטו עולה גם על מדים, הוצאתי את השיר
'ילדה במדים'. שכתב והלחין מאור תיתון. הזמן פשוט טס.

מה מפחיד אותך?
דברים שאין לי שליטה עליהם, בעיקר בהקשרים של בריאות.

מה הדבר הכי מושך באישה?
עדינות.

מהי חברות בעינייך?
לדעת להכיל את החבר שלך בכל המצבים ולהיות שם בשבילו.

איזה אלבום תיקח לאי בודד?
'פנים ושמות' של דני רובס.

את מי היית רוצה לפגוש מכל ההיסטוריה האנושית?
את גאבור ארדש, הנער בן ה-13 שנספה בשואה והלחנתי את שיריו. הייתי רוצה שהוא ישמע אותם ופשוט לדבר איתו.

מהו הבילוי המועדף עליך?
זמן איכות עם אשתי, לא משנה איפה.

החיים הם?
מורכבים.

בסופו של דבר,
כשיצאתי מהמפגש עם טל סונדק, חשבתי שוב על הכותרת שנתתי לכתבה עוד לפני שנפגשנו
"האיש שלא מפסיק לחלום ולהגשים".

בסיום השיחה הבנתי כמה היא מדויקת.
לא בגלל האירוויזיון. גם לא בגלל האלבומים או הפרויקטים המרשימים שיזם לאורך השנים, אלא בגלל הדרך שבה הוא מסתכל על החיים.

פעם אחר פעם הוא מזהה רעיון שראוי בעיניו לצאת לאוויר העולם, יוצא לדרך, וגם כשנדמה שהוא גדול מדי או מסובך מדי, הוא לא מוותר.

אולי זו הסיבה שכמעט בכל פעם ששאלתי אותו על אחד מהפרויקטים שלו, השיחה חזרה לאותה נקודה. לא לפרסום, לא להצלחה ולא להישגים, אלא למשמעות.

נדמה שאצל טל סונדק, כל חלום חדש מתחיל בשאלה אחת פשוטה: "מה הערך המוסף?"