אלעד שודלר: האיש שבוחר ליצור

 

במשך שנים אלעד שודלר כותב, מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי. אבל מאחורי העשייה הענפה מסתתר אדם שלא באמת יודע לחיות בלי ליצור. שיחה על בית שכולו מוזיקה, על השראה, על אהבה, על הבחירה היומיומית ביצירה ועל האלבום האישי, החדש והמשובח "איש הירח"

מאת: אלדד בוברוביץ'

 

כשיצאתי מהמפגש עם אלעד שודלר, לא חשבתי על האמנים שעבד איתם, על האלבומים שהפיק או על השירים שכתב.

חשבתי על משפט אחד שהוא אמר לי כמעט בתחילת השיחה.

"שירים, לנגן, להקליט, ליצור".

ככל שהראיון התקדם הבנתי שזו לא הייתה רשימת עיסוקים. זו הייתה הגדרה עצמית. יש אנשים שעוסקים במוזיקה. אצל אלעד שודלר, המוזיקה היא הדרך שבה הוא חי, חושב ומביט בעולם.

הבית שבו הכל התחיל

אם יש דבר אחד שחוזר שוב ושוב לאורך השיחה עם שודלר, זו התחושה שהכול התחיל בבית.
לא בית של מוזיקאים. פשוט בית שאהב מוזיקה.

"הייתה לי ילדות מדהימה ומקסימה, ובזכות ההורים שלי בעיקר. זה בית מוזיקלי. ההורים פשוט אפשרו את זה. הם היו צרכני תרבות, אנשים חמודים, מגניבים, עם ראש טוב".

אני מבקש ממנו לספר עליהם.

אבא שלו, נולד במחנה עקורים בפרנקפורט ועלה לישראל כשהיה בן שנה ונוריו התמקמו ביפו. במשך שנים שירת בקבע, אחר כך פתח מוסך משלו, ונפטר מסרטן כשהיה רק בן 58. אלעד היה אז בן 22. כמה שנים אחר כך איבד גם את אחותו הבכורה רויטל, שנפטרה אף היא ממחלת הסרטן, ובהמשך גם את אימו שנפטרה לפני שנה.

כשהוא מדבר על הוריו, ניכר מייד שהיו לו יחסים מאוד מיוחדים עם שניהם.
"עם אבא שלי היתה לי חברות נפש. אנחנו נפשות תאומות. "עם אמא זו היתה אהבה ענקית. מערכת יחסים רומנטית. אמא מסמלת את כל הטוב בחיים. כל מה שטוב בי זה ממנה. היא היתה אישה יפה עם עיניים כחולות בצבע של השמיים. מדהימה, מתגעגע אליה מאוד".

אתה מחפש מישהי דומה לה?
"לא. פשוט אין, אבל זה מחמם לי את הלב כשאני מוצא באשה משהו דומה לאמא שלי, זה מרגש אותי אבל אני לא חושב שאני מחפש את זה".

כשהוא מדבר על הבית שבו גדל, הזיכרון הראשון שעולה הוא דווקא המוזיקה.
"את כל המוזיקה קיבלתי מהבית. הכול. אבא שלי היה חולה תקליטים ומוזיקה בכלל".

אני שואל מה היו שומעים בבית.

הוא מחייך.

"ביטלס, דיפ פרפל, אלביס, אריק איינשטיין, שלום חנוך, זוהר ארגוב, ישי לוי, יהודה פוליקר. המנעד היה מאוד רחב. ההורים שלי היו צרכני תרבות מאוד אדוקים, ואת הכל קיבלתי מהם".

פתאום קל להבין מאיפה הכול התחיל. עוד לפני האולפן. עוד לפני השירים. עוד לפני הקריירה.
הייתה מוזיקה שהתנגנה בבית כמעט בלי הפסקה.

והיה ילד אחד שספג אותה בשקט, בלי לדעת שהיא תהפוך יום אחד לשפת החיים שלו.

ילד עם עולם משלו

אני שואל את שודלר איזה ילד הוא היה.

הוא מהרהר לרגע, כאילו חוזר לשם.
"הייתי ילד קצת אאוטסיידר. לא מופנם, דווקא היה לי הרבה ביטחון עצמי, אבל היה לי עולם פנימי משלי. העולם הזה היה מלא במוזיקה…אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס, ליטל ריצ'רד, באדי הולי. אחר כך גם אריק איינשטיין. הבנתי שאני די לבד עם זה, כי זה לא ממש עניין את מי שהיה סביבי".

מצד אחד הוא מתאר את עצמו כילד מקובל, כזה ששיחק כדורגל והיו לו הרבה חברים.
מצד שני, כבר בגיל צעיר נבנה אצלו עולם פנימי שהלך והתרחב.

"בגיל 13-14 התחלתי לכתוב שירים, ואז לאט לאט זה יצר אצלי איזושהי נבדלות שהתפתחה והתפתחה".

אני שואל אם המוזיקה גם עזרה לו עם הבנות.
"אני זוכר שהייתה ילדה שאהבתי. שמתי לב שזה שאני מנגן ושר דיבר אליה… אז התמדתי בזה. אולי אפילו בזכותה".

זו תשובה שיש בה הרבה כנות. לא סיפור על כוכב שנולד, נער שמצא במוזיקה מקום להיות בו הוא עצמו.

כשמוזיקה הופכת לדרך חיים

יש יוצרים שזוכרים את הרגע המדויק שבו החליטו להקדיש את חייהם למוזיקה.

אתה זוכר מתי הבנת שמוזיקה הולכת ללוות אותך כל החיים?
"כן. גיל 5, אני יושב בסלון ואבא שלי שם בוידאו הראשון שהיה לנו, סביב שנת 1988, קלטת של הופעת הקאמבק של אלביס משנת 68, בחליפת עור שחורה. הלם! אני שואל את אבא, מי זה? והוא עונה: 'זה אלביס, אתה אוהב אותו?'. שם הכל התחיל".

"ככל שהתבגרתי הבנתי שאני רוצה להיות בתוך הדבר הזה. לכתוב, להלחין, לנגן, להקליט, להיות חלק ממה שנוצר".

אני שם לב שהוא כמעט אף פעם לא מדבר רק על שירה. מבחינתו, היצירה מתחילה הרבה לפני שהשיר מגיע לאוזניים של המאזינים. היא עוברת דרך המילים, הלחן, העיבוד, האולפן והאנשים שפוגשים בדרך.

כל חלק בתהליך מרגש אותו באותה מידה. אולי בגלל זה, גם אחרי שנים של עשייה, הוא עדיין לא נשמע כמו מישהו שמחפש את הלהיט הבא. הוא פשוט מחפש ליצור.

המקום שבו הוא הכי רוצה להיות

בתחילת הראיון אני שואל את שודלר שאלה שנשמעת כמעט אגבית.

אתה אוהב לטייל?
התשובה שלו מפתיעה אותי.
"אני באמת לא נהנה. סובל מזה, לא נהנה".

אני מנסה להבין למה.

טיסות, שדות תעופה, בתי מלון?
הוא מניד בראש. "לא. אני רוצה להישאר פה ולכתוב".

ואז, כמעט בלי לחשוב, הוא מונה את הדברים שבאמת עושים לו את זה.
"שירים. לנגן. להקליט. ליצור. להיות חלק ממשהו שנוצר, שנכתב".

זו אולי אחת התשובות שמגדירות אותו יותר מכל דבר אחר שנאמר לאורך השיחה.

יש אנשים שחולמים על היעד הבא. אלעד שודלר חולם על השיר הבא.

לא משנה אם הוא נולד בגיטרה שמונחת לידו, מול מסך הטלוויזיה, או באולפן. העיקר שהוא ימשיך להיווצר.

אולי בגלל זה, כשאני שואל אותו על השראה, הוא לא מדבר על רגעים נדירים של מוזה. מבחינתו, היצירה היא פשוט המקום שבו הוא הכי רוצה להיות.
.

לצאת כדי ליצור

אם יש משהו ששודלר לא מאמין בו, זו ההשראה שנופלת מהשמיים.

אני שואל אותו איך מתחיל אצלו שיר חדש.
הוא מצביע דווקא על מה שקורה לפני הכתיבה.

"אני יכול לשבת שעות מול הטלוויזיה, עם הגיטרה עליי והדפים לידי. אבל מצד שני אני גם צריך לשבור. לשבור כדי לחזור למקום הזה עם רעיונות חדשים, עם רגשות חדשים".

אני שואל אותו למה הוא מתכוון ב"לשבור".
"העיקרון המנחה מבחינתי הוא קודם כול לצאת מהבית".

זו תשובה שנשמעת פשוטה, אבל ככל שהוא ממשיך לדבר אני מבין שהיא עומדת בבסיס כל תהליך היצירה שלו.

לא להסתגר.

לא לחכות שהמוזה תופיע.

לצאת.

לפגוש אנשים.

להקשיב.

לאפשר לדברים לקרות.

"בדרך כלל קורים דברים נפלאים. דוגמה? איך נפגשנו? באתי לשתות קפה כמו שאני עושה כמעט כל יום… ואז נפגשנו במקרה".

אני מחייך. האמת היא שהוא צודק. גם הראיון הזה לא תוכנן. הוא התחיל במפגש מקרי בבית קפה, המשיך בשיחה על מוזיקה, והפך לכמה שעות של שיחה על יצירה, אהבה והחיים עצמם. פתאום אני מבין שגם מבחינתו זו לא הייתה סטייה מהשגרה. זו בדיוק השגרה.

למי נכתבים השירים?

אנחנו מדברים על מוזיקה, על יצירה ועל הדרך הארוכה שעובר כל שיר עד שהוא נולד.

ואז אני שואל את שאלה פשוטה.
יש דמות שחוזרת בשירים שלך?

הוא חושב לרגע.
"בעולם הכתיבה שלי, אני חושב שלכל יוצר יש את העולם הפנימי שלו. יש מי שרואה מדבר, יש מי שרואה ים, יש מי שרואה שמיים. כל אחד והעולם שהוא מדמיין". הוא עוצר לרגע וממשיך.
"כנראה שבעולם היצירה הפנימי שלי יש שם מישהי. חייבת להיות שם מישהי שאני כל הזמן כותב לה. כמו שחייבת להיות שם פיסת חול וים שאני כל הזמן כותב עליהם. או בית עם גג אדום ורעפים".

אני אוהב את התשובה הזאת. לא רק בגלל הרומנטיקה שבה, אלא בגלל שהיא מסבירה איך שודלר מסתכל על יצירה.

השירים שלו לא מתחילים בסיפור אמיתי אחד. הם נולדים מתוך עולם פנימי, שבו זיכרונות, מקומות, אנשים ודמויות מתערבבים זה בזה והופכים לשיר.
"אותה דמות מיתולוגית היא מופשט",  הוא אומר. "היא תפורה מכל מיני דמויות שפגשתי".
ופתאום הכול מתחבר.

אולי זו הסיבה שהשירים שלו מרגישים אישיים כל כך. הם אמנם נולדו מהעולם שלו.
אבל כל אחד יכול למצוא בהם גם משהו מהעולם שלו.

אולי זו גם הסיבה שאלבומו החדש, "איש הירח", נבנה כיצירה שלמה ולא כאוסף שירים אקראי. גם היום, בעידן שבו אלבומים שלמים נדחקים לעיתים לשוליים, חשוב לו ליצור עולם מוזיקלי שלם – כזה שישאיר חותם וילווה את המאזינים הרבה אחרי שהצליל האחרון יסתיים.

להפוך רעיון למוזיקה

ככל שהשיחה מתקדמת, אני מבין ששודלר אף פעם לא הסתפק רק בכתיבה או בהלחנה.הוא התאהב בכל המסע. מהרגע שבו נולד רעיון קטן, ועד הרגע שבו הוא הופך לשיר.

אני שואל אותו מה הכי מרגש אותו בתהליך.
הוא לא מהסס. "אני אוהב את כל הדרך. את הכתיבה, את ההלחנה, את העבודה באולפן, את ההקלטות. אני אוהב לראות איך משהו שלא היה קיים לפני רגע, פתאום מתחיל לקבל חיים".

אבל ככל שהוא ממשיך לדבר, אני מבין שלא רק היצירה עצמה מרגשת אותו. גם האנשים.

לאורך השנים כתב, הלחין, עיבד והפיק עבור שורה ארוכה של אמנים, ואני שואל אותו מה בכל זאת ממשיך לרגש אותו אחרי כל כך הרבה שנים.

"הרגע שבו פתאום הכול מתחבר".

הוא מספר על העבודה המשותפת באולפן, על הרגע שבו כל אחד מביא את העולם שלו, ופתאום שיר מקבל חיים חדשים.
"אני אוהב את הרגע הזה שבו משהו שלא היה קיים לפני שעה, פתאום מתחיל לנשום".

אני שואל אותו אם גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים של יצירה, הוא עדיין מתרגש.

"כל פעם מחדש. אחרת לא הייתי עושה את זה".

אני חושב שזו אחת התובנות היפות שעלו לאורך כל הראיון.
אצל אלעד שודלר, יצירה היא אף פעם לא מעשה של אדם אחד.

היא מתחילה ברעיון קטן, אבל מקבלת חיים אמיתיים רק כשהיא פוגשת אנשים נוספים.
אולי זו גם הסיבה שכל כך הרבה יוצרים בוחרים לעבוד איתו שוב ושוב.

לא רק בגלל הידע או הניסיון. אלא בגלל התחושה שהוא מתייחס ליצירה שלהם באותה אהבה ובאותו כבוד שהוא מעניק ליצירה שלו.

מהמלחמה אל המוזיקה

יש רגעים בחיים שאי אפשר באמת להשאיר מאחור.

אני שואל אותו על השירות הצבאי.

הוא שותק לרגע.
"התגייסתי לתוך האינתיפאדה השנייה. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית וקשה. אחר כך עשיתי גם מילואים במלחמת לבנון השנייה".

ניכר שלא פשוט לו לדבר על זה.
רק בגיל 40 החל בתהליך לקבלת הכרה כפוסט טראומטי ממשרד הביטחון.

"לקח לי זמן להבין שאני צריך עזרה. מאז אני לומד להתמודד. אני מאוד אוהב את החיים, מאמין בשמחה ובמצב רוח טוב, אבל זו בחירה שצריך לעשות מחדש בכל יום".

אולי דווקא בגלל זה, נדמה שהיצירה הפכה עבורו גם למקום שאפשר לנשום בו.

אילת, דרום אמריקה וחזרה לארץ

חודש אחרי השחרור מהצבא ירד לאילת.

"במשך שנה וחצי פשוט חייתי. הכרתי אנשים, קניתי גיטרות, כתבתי והלחנתי. הרבה מהשירים שנולדו שם נכנסו אחר כך לאלבומים שלי, וחלקם אני עדיין שר בהופעות".

זו הייתה אחת התקופות המאושרות בחייו. אבל כשחזר הביתה המציאות השתנתה בבת אחת.
אביו נפטר כשהיה בן 23. אחר כך חלתה גם אחותו רויטל, ובהמשך נפטרה.
"בבת אחת מצאתי את עצמי מנסה להתחיל את החיים שלי, ובמקביל להיות שם בשביל המשפחה".

אולי דווקא בגלל זה, כשהזדמנה לו ההזדמנות לצאת לדרום אמריקה, הוא לקח אותה בשתי ידיים. ושם קרה משהו שלא ציפה לו.

"התחלתי להופיע בפני מטיילים עם השירים שלי. יום אחד הזמינו אותי להופעה בווילה בסלבדור. אני מגיע ורואה בערך מאה וחמישים אנשים שרים איתי כל מילה".

הוא עדיין מחייך כשהוא נזכר בזה.
"שם הבנתי שאני חייב לחזור לארץ ולהופיע".

ומאז, הוא פשוט לא הפסיק.

לחיות מהמוזיקה

היום שודלר חי ומתפרנס מהמוזיקה. מהופעות הסולו שלו, מהמופעים המוקדשים לזמר העברי, ומהעבודה עם אמנים אחרים.

בין היתר הוא מופיע עם סי היימן, שיתוף פעולה שנולד כמעט במקרה.
"שמעתי שהיא מחפשת חומרים לאלבום, שלחתי לה כמה סקיצות, ומשם הכול התחיל. בהתחלה התארחתי בהופעה שלה, ומאז אנחנו כבר יותר מעשור יחד על הבמה. סי היא משפחה".

אבל גם מאחורי הקלעים הוא ממשיך ליצור. הוא כותב טקסטים לאמנים אחרים, מלווה אלבומים חדשים ועובד עם יוצרים שהוא עצמו מעריך.
"זו עבודת קודש מבחינתי. יצירה היא דבר כל כך אישי, וכשמישהו נותן לי להיכנס לעולם שלו, זו מחמאה גדולה. אני משתדל לכבד את האמון הזה ולא לאכזב".

זו אולי אחת ההגדרות היפות ביותר ששמעתי ממנו לאורך כל הראיון.

לא רק ליצור.
גם לדעת לשמור על היצירה של אחרים באותה רגישות שבה הוא שומר על שלו.

לפני שנפרדים, שאלון קצר…

 מה זו הצלחה?
זה נמדד אישית. לכל אדם יש נקודת פתיחה, נקודת מבט ופרספקטיבה אחרת אל החיים ועל החיים. עבורי הצלחה זה להרגיש שאני עושה את מה שהבטחתי לעצמי לעשות כל יום.

מה הדבר שאתה הכי גאה בו?
שלא שכחתי מאיפה באתי ולאן אני הולך.

אם לא היית מוזיקאי, מה היית רוצה להיות?
כדורגלן.

 אז מי הכדורגלן הגדול מכולם?
מראדונה.

אתה רומנטי?
כן.

נוסטלגי?
כן.

סנטימנטלי?
כן.

מה זה חברות?
להיות שם. לא בהכרח במובן הפיסי. חברות זה לדעת שאתה תמיד שם עבור החבר. זה לא מותנה בכלום. לא כמה התקשרת ומתי באת. אנחנו תמיד שם אחד בשביל השני. החיים מורכבים. יש עליות וירידות ואנחנו משייטים. מי שאוהב אותך תמיד יהיה שם בשבילך בלי תנאים.

מה מושך באישה דבר ראשון?
רגישות.

תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
רק עכשיו.

את מי היית רצה לפגוש מכל העידנים?
אף אחד. לא רוצה לפגוש את הגיבורים שלי. לא רוצה להתאכזב. רוצה לפגוש את מי שאני אמור לפגוש מחר. כמו למשל שפגשתי אותך פה בבית קפה במקרה בשבוע שעבר. בשיא הכנות.

מאכל פייבוריטי?
פיתה עם שוקולד.

אלבום לאי בודד?
מיילס דיוויס – We want miles.

 סרט?
ג'רי מקגוויר.

סדרה?
המלון של פולטי.

 במאי?
טים ברטון.

פילוסוף?
פרנק זאפה.

 ספר?
לא קורא ספרים.

 החיים הם?
מה שאנחנו עושים מהם.

בסופו של דבר

כשנפרדנו, חשבתי שוב על המשפט ששודלר אמר כבר בתחילת השיחה:
"אני רוצה להישאר פה ולכתוב".

אחרי כמעט שעתיים של שיחה הבנתי שהוא לא דיבר רק על כתיבה.

הוא דיבר על בחירה. לבחור שוב ושוב ביצירה. לבחור להתרגש.
לבחור להמשיך לחפש רעיונות, גם אחרי שנים של עשייה.

אולי זו הסיבה שלאורך כל הראיון כמעט לא דיברנו על הצלחה, פרסום או קריירה.
דיברנו בעיקר על הבחירה ליצור.

ועל ההחלטה לקום בכל בוקר ולעשות את זה מחדש.
ונדמה שאצל אלעד שודלר, כל עוד יש רעיון אחד שעוד לא הפך לשיר, המסע הזה רחוק מלהסתיים.

כי מבחינתו, זה תמיד חוזר לאותן ארבע מילים:
"שירים. לנגן. להקליט. ליצור".