"כל חיי נשארתי אותו 'מוכר תקליטים'  שמשתף אנשים במוזיקה שאני אוהב"

 

יואב קוטנר על בית ילדותו המורכב, המעבר לפנימיה הצבאית, התאונה הקשה שעבר בשוויץ בטיול לפני הגיוס ואיבוד הזיכרון, השיקום הקשה והחזרה לחיים עם העבודה בחנות התקליטים וההתנדבות לגל"צ ששינתה את גורלו לנצח וגם מצב המוזיקה והשדרן הבודד כיום.

מאת: אלדד בוברוביץ'

נדמה שיואב קוטנר היה שם תמיד. בפינת התקליט המיתולוגית ב"זהו זה", ב"ציפורי לילה" (ובמאות תכניות אחרות) בגלי צה"ל, גילה והשמיע לנו דברים מסתוריים ויפהפיים שלא הכרנו. טום וויטס וניק קייב ורמי פורטיס ורוברט וואייט. קוטנר ליווה אותנו גם עם סדרות איקוניות. "מסע הקסם המסתורי" על הביטלס בגל"צ ו"סוף עונת התפוזים" על תולדות הרוק הישראלי בערוץ 1 ועוד אינספור חקירות תרבותיות ומוזיקליות.

האיש שאיבד את הזיכרון בגיל 18, לא מפסיק להזכיר לנו כבר למעלה מ-50 שנה כמה המוזיקה שהצילה את חייו מהתאונה הקשה שעבר, יכולה להשיב רוח ולהעשיר ולרגש אותנו. להפוך את חיינו להרבה יותר יפים.

אז הנה אני יושב נרגש לשיחה עם האיש שהשפיע ועיצב את טעמם המוזיקלי של דורות רבים של ישראלים וכמובן גם את שלי, אספן תקליטים ומוזיקה נלהב בעצמי. כבר בתחילת השיחה אני מספר לו בהתלהבות על האוסף שלי שפיטר רוט הגדיר "הבית עם הכי הרבה מוזיקה שראיתי חוץ מהבית של קוטנר" וגם מוסיף שבכל מיני שלבים ומקומות בחיי קראו לי "קוטנר".

הוא נולד במאי 1954 בירושלים ולא באמת יודע היה שם בילדותו. הזיכרון שלו מתחיל מגיל 18 וכל מה שהוא יודע על השנים שלפני מקורו בסיפורים שסיפרו לו ומניתוחי מצב בדיעבד מהם עולה תמונה של הורים שהגיעו לזוגיות בעייתית והתגרשו כשהיה בן שש.

אביו, מנחם קוטנר, נולד בתל אביב ב-1930. כשהיה בן תשע, אמא שלו לקחה אותו לורשה קצת לפני שפרצה מלחמת העולם השניה. את האמא שלחו לכלא בברלין והילד נותר לבדו שנתיים וחצי בגטו בלי להכיר נפש חיה ומבלי לדבר את השפה פולנית או אידיש. כעבור שנתיים וחצי עשו החלפת שבויים עם הטמפלרים והוא חזר לארץ אך לא היה לגמריי מאוזן מבחינה נפשית. במלחמת העצמאות היה חייל ונפצע ברגל וכך הכיר את אמא של קוטנר שהיתה אחות רחמניה.

האם, מיה סימון, נולדה בשבדיה לאבא מדען גרמני נוצרי שהיה כבר נשוי לאשה אחרת ולקח את סבתא שלו לאשה בתור אשה שניה בעצת חברו זיגמונד פרויד שכתב לו: "אתה בן חמישים, אתה במשבר, קח לך אשה צעירה" וכך עשה. כשהנאצים החלו לעלות לשלטון, ייעץ לה לברוח והיא עלתה לארץ לבדה עם אמא שלו בת השלוש. הסבא נשאר שם ומת כעבור זמן לא רב.

ביישוב הקטן והמתהווה בשנות השלושים, מצאה את עצמה הסבתא כאמא חד הורית לא נשואה, פרודה מנוצרי, לא סטטוס אידילי בלשון המעטה לאותם זמנים וכך גדלה אימו של קוטנר לילדות של הרבה הסתרה, שקר והעמדות פנים.

לצד זה היו גם הטראומות של קוטנר האב בשואה ובמלחמת העצמאות. כל אלה יצרו בית מורכב וקשה עם אוירה מאוד לא פשוטה לגדול בו מבחינת ההתנהגות של האבא. בתמונות רואים ילד נחמד וחייכן אבל במציאות הילד מתגייס על דעת עצמו בגיל 14 לפנימייה צבאית, עובדה שיכולה לרמז על רצון להתרחק מהבית.

גיבור גדול

בפנימיה הצבאית היה קוטנר נער מאוד פעלתן ומקובל כפי שעולה מהסיפורים של חבריו שם. בספר המחזור של הפנימיה ניתן לקרוא לא מעט דברים שכתב. איתו בחדר היה גבי אשכנזי לימים הרמטכ"ל ה-19 של צה"ל ולצד המורעלות הצבאית יש הרבה עדויות שגם אז אהב הנער קוטנר מוזיקה ונהג להשמיע תקליטים לחבר'ה בפטיפון ששם במסדרון. מדובר בשנים 68-72, סוף הביטלס, תור הזהב של הרולינג סטונס, לא עניין של מה בכך.

"אולי הפסדנו את הרמטכ"ל התימני בראשון", הוא מתבדח, "או גיבור גדול שנהרג במלחמת יום כיפור כרבים מבני מחזורי", הוא מוסיף בעצב. הכובד המסויים שממלא את השיחה הוא זמן טוב לבקש קפה ואנחנו נכנסים למטבח דירתו התל אביבית היפה והצנועה.
"יש לי רק קפה בוץ, זה בסדר?
"ברור, הכי טוב".
"נו פיטר צדק?", הוא שואל בזמן שהוא מערבב את הקפה השחור על האש.
"ברור שצדק, יש לך הרבה יותר תקליטים ממני, זה מטורף, כל הקירות מרושתים"

התאונה

לקראת הגיוס בו שובץ לסיירת מטכ"ל, נסע קוטנר לחופשה בשווייץ עם חבריו מהפנימייה הצבאית. במהלך הטיול נפל כשטיפס על הר, אושפז והתברר כי איבד את הזיכרון. הוא לא ידע לדבר, לקרוא ולכתוב ובהתחלה אפילו לא יכול היה לטוס לארץ חזרה משוויץ שם החל השיקום.

אחד הדברים שבאמת מילאו את עולמו בחודשים בראשונים של השיקום היתה לדבריו המוזיקה.
"במוזיקה אתה מרגיש משהו ואתה לא צריך להגיד את המילים. היו באים אנשים ומדברים איתי ולא ממש ידעתי מה הם רוצים ממני. ואחד הדברים שבאמת מילאו את עולמי בחודשים ובשנים הראשונות של השיקום היתה המוזיקה".

בשלב הראשון למד קוטנר להפוך מבן אדם ששוכב חסר אונים במיטה ולא יודע מיהו ומהו ומי אלה כל הסובבים אותו לבן אדם המסוגל לצאת מהבית ויודע גם איך לחזור אליו. ואז גם התחיל לעבוד בחנות תקליטים. התקליטים נתנו לו כיוון לחיים. העבודה בחנות התקליטים היתה למעשה השיקום האמיתי. תחילה עבד במחלקת התקליטים במשביר לצרכן ואחר כך בחנות ספיר ברחוב בן יהודה 2 בירושלים, שם גילה את הדבר שהוא עושה למעשה עד היום: לשתף אנשים במוזיקה שהוא אוהב.

"היתה נכנסת בחורה לחנות ואומרת לי: 'תשמיע לי משהו חדש ויפה', אז הייתי משמיע לה קט סטיבנס והיא היתה מתאהבת בשיר וגם קצת בי".

השלב השני של השיקום נמשך 10 שנים. זה השלב שמבחינתו היה צריך להפוך לאדם שאיש לא ישים לב שקרה לו משהו מבחינת לימוד, ידע, שפות, אפילו עברית והשלמת המון ידע שהלך לאיבוד.

יעל, אשתו המקסימה נכנסת לבית ומציעה לי עוד קפה. אני לא מתנגד.

בשלב הזה של השיקום היו באות אליו חונכות מהפנימייה הצבאית (חיילות צעירות שהיו מבוגרות ממנו בשנתיים שלוש) ומלמדות אותו חשבון, מתמטיקה ואנגלית. בנוסף, חלק גדול מהלימוד היה לימוד עצמי מתקליטים, בעיקר אנגלית. "חוץ מזה אני גאון", הוא מוסיף בחיוך השובבי הכל כך מוכר שלו ולא שוכח לספר שלפני שנה פגש את החונכות מאז ומאוד התרגש.

אחרי מלחמת יום כיפור, בערך שנה וחצי אחרי הפציעה, לקח אותו חבר להופעה ראשונה של כוורת בבית העם בירושלים. ההופעה הזאת גרמה לו להבין שהוא חייב להיות חלק מהעולם הזה של המוזיקה.

האיש הקטן מהרדיו

קוטנר הוא אחד מגיבורי ילדותי. אני יושב בביתו הנעים, מוקף בתקליטים שאסף במשך 50 שנה, ומתפעל מהכנות הרבה והרצינות המכבדת שלו.

למרות שהתאונה קרתה לו לכאורה בחופשה, כל הטיפול בו היה בחסות הצבא שאמר: או שנשחרר אותו או שננסה לארגן לו משהו מעניין. כך הגיע בתום השלב הראשון של השיקום לגלי צה"ל. מנהל המחלקה דובי לנץ, שהיה מבוגר ממנו בחמש שנים היה חובש בפנימייה הצבאית ושמע עליו ועל התאונה והוא ומרדכי נאור מפקד התחנה החליטו לתת לו צ'אנס.

אז עוד לא היה קד"צ ועשו לו מעין תישאול בע"פ. אם היתה לו משימה לעשות תוכנית על איזו להקה, שאלו אותו, מה היית בוחר? והוא אמר שהיה עושה תוכנית על פינק פלויד. באותם רגעים לא יכול היה לדמיין שיבוא יום שבו הוא יגיש תוכניות ויחקור מוזיקה. כל מה שרצה אז היה בסה"כ להשמיע מוזיקה.

הקרדיט הראשון שקיבל ברדיו היה בתכנית שנקראה "מסיבת ריקודים", אמא שלו הקליטה את התכנית.

בגלי צה"ל היו דובי לנץ ודני קרפל עורכי המוזיקה הבכירים. "קרפל היה ה-מורה שלי מבחינת עריכה מוזיקלית, כי הוא פשוט ידע הכל! כולם זוכרים אותו בתור איש הג'אז, אבל הוא ידע והכיר המון סגנונות חוץ מג'אז ואהב מאוד סיקסטיז. וכך גם דובי לנץ. מבחינת שדרנים היו אז בתחנה רם תדמור, שרה דורון (איתה עשה קוטנר את תוכנית הילדים הראשונה "מקהלה עליזה".), אלי ישראלי, דורי בן זאב ואלכס אנסקי שהיה אז מגיש תכניות מוזיקה".

באותה תקופה, מסביר קוטנר, שנת 1974, קצת אחרי מלחמת יום כיפור הפכה גלי צה"ל לתחנה שמשדרת 24 שעות והיה המון חופש להיות יצירתי. "היום לשדרן מתחיל בתחנה יש הרבה יותר הגבלות. אז היה חופש ביטוי".

"פול מקרטני מת" הייתה התוכנית הלא-רק-מוסיקלית הראשונה שערך קוטנר אחרי שנתיים בתחנה וגם הראשונה שחש בה שהוא עושה משהו שחורג מהתלם. אז גילה שאפשר גם ליצור משהו חדש ברדיו ולא להסתפק רק בהשמעת שירים שהוא אוהב. שאפשר ליצור אווירה. לתוכנית "פול מקרטני מת" חיפש מוזיקה דרמטית ומצא להקה מברלין בשם "טנג'רין דרים" כך שחלק גדול מהפסקול של התכנית היתה בכלל מלווה במוזיקה אלקטרונית גרמנית.

"זה היה עידן שונה דרמטית מהיום מבחינת תחקיר ומציאת חומרים! עוד לא היה אינטרנט ולחקור מוזיקה היה מאוד קשה. המחקר כלל שיחות עם אנשים, קריאת עיתונים מחו"ל והאזנה לבי.בי.סי וכך לאט לאט נבניתה תמונה".

בדיוק כך נעשה התחקיר לסדרת התוכניות "מסע הקסם המסתורי" על הביטלס שעשה אחרי רצח ג'ון לנון – תוכנית בת 60 שעות, דבר שנחשב אז מטורף ופורץ דרך. "רק התחקיר לתוכנית הזו לקח יותר משנה שנתיים", אומר קוטנר.

לצד כל החופש היצירתי הנפלא שקוטנר מתאר בגל"צ הצעירה, היו גם החמצות בשל הקו המוזיקלי ששלט אז בתחנה.

קוטנר: פיספסנו דברים, אבל לא בכוונת מכוון. המילה אליטיזם שמדביקים לגלי צה"ל ההיא היא לא מדויקת. זה לא היה מתוך התנשאות אלא בגלל חוסר ידע. אתן לך דוגמא. ב-1976 הגיעה אהובה עוזרי לתחנה עם התקליט "היכן החייל" ואמרה לי:
"אני לא מבינה אותכם? מה זה מקליטים תקליט חצי שנה? אני עשיתי תקליט בשעתיים ועוד נשאר לי זמן אולפן".

"שמעתי את האלבום שלה אז, והייתי מאוד בעדה אבל את המוזיקה עצמה לא הצלחתי להבין. גם הסוג הזה של המזרחיות, גם הבולבול טאראנג הזה, זה משהו שלא היה לי קל לעיכול. יכול להיות שהשמעתי מהאלבום מעט מאוד אבל זה לא היה מתוך התנשאות אלא דווקא מתוך חוסר ידע.

אבל לאט לאט, בתחילת שנות השמונים, התחלתי להתעניין גם בסוג המוזיקה הזה, שמערבב מזרח ומערב, גם בזכות עוד אמנים חדשים בנישה הזו שהכרתי ואהבתי כמו הברירה הטבעית של שלמה בר. רק בשנת 2000 כשאהובה עוזרי הוציאה את "צלצולי פעמונים", רק אז הבנתי במבט לאחור כמה היא היתה חשובה כבר באמצע הסבנטיז. אז כבר הייתי יותר פתוח לשמוע את המוזיקה הזו. אני גם מבין שאז, ב-1974, אמנית כמו אהובה עוזרי, שכותבת וגם שרה, היתה משהו די מהפכני".
אומר קוטנר ומוסיף: "ואגב, מותר גם לחשוב שאמן הוא חשוב ועדיין לא לאהוב את המוזיקה שלו. יש דברים שאני לא מכיר ולא אוהב, אבל זאת לאו דווקא התנשאות".

זוהר ארגוב למשל, זיהית בזמן אמת את התופעה?
את 'אלינור' אהבתי כבר בהתחלה וגם את 'את לי לילה', שזה בכלל שיר של בועז שרעבי במקור, שיצא ב-1978 והייתי משמיע אותו המון. אבל לפעמים אתה מבין את חשיבותו של אמן רק במבט לאחור.

איך זה לעבוד עם כאלה שהם לא טעמך האישי?
במקומות שבהם אני שולט ומחליט את מי להביא לאולפן ולראיין, בחיים לא אביא מישהו רק בגלל שהוא פופולרי. אני יכול לאהוב את הבן אדם, או את דרכו וגם אם אני באופן אישי לא מת על המוזיקה שלו אני מסוגל להבין את החשיבות שלו. עשיתי ראיון מדהים עם אהובה עוזרי, שהיה האחרון שלה, והפגשתי אותה בערוץ המוזיקה במפגשיר עם יהודית רביץ. עשינו משהו מדהים, למרות שזה מנוגד לטעמי הפרטי, אבל הבנתי שזה חשוב ואני אוהב את זה. תמיד אבחר לעשות משהו לעומק עם מישהו שאני לפחות מעריך. לכן לא אבוא לראיון עם מישהו שאני לא יודע עליו מספיק. לפעמים אני רואה מראיינים שחושבים שויקיפדיה זה תחקיר, אבל זה לא. תחקיר זה להבין למה הוא שם. לכן הרבה אמנים אוהבים אותי ונפתחים אליי. נניח הפרוייקט של מפעל הפיס, שבו ראיינתי 101 יוצרים, כותבים, מלחינים וקצת זמרים.

בלי מוזיקה החיים היו טעות.

קוטנר מזמין אותי לראות את האולפן הביתי שלו. אני שואל אותו איך זה מרגיש להיות מעצב טעם הקהל של כמה דורות. הוא לוקח נשימה ומסביר שהיו בעניין הזה שלושה שלבים.

שלב ראשון: חוסר מודעות.
ב-15 השנים הראשונות לפעילותי לא היה לי מושג לגביי הדבר הזה. אלו השנים שבהן בחרתי ללכת על הלא פופולרי, השונה, המיוחד, ובעיקר על השוליים. מה ששמעו בתוכניות שלי לא שמעו אז בשום מקום (טום ווייטס, ג'נסיס, ניק קייב, פורטיס של "פלונטר", וירצברג וגלבץ, רוברט וואייט). התגובות היו בהתאם. מי שאהב – מאוד אהב אבל לא הרגשתי שאני משפיע על דור של מאזינים".
זה המסר החשוב שלו לאנשים שמנסים ללכת בדרך הזו בימינו ולעשות דברים לא פופולריים, לפעמים התגובות מגיעות אחרי המון שנים. "פתאום יכול להופיע משהו ולומר: "אני הייתי ילד כששמעתי את התכנית שלך על טום וויטס ובגלל זה הקמתי להקה.

שלב שני: לנצל את הכוח לדברים טובים.
זה השלב שבו הבין שאם יש לו כוח מסויים להשפיע, הוא מעדיף לעזור לאלה שלא ברור שיצליחו גם בלעדיו, או במילים אחרות, לנצל את הכוח שלו לעזור דווקא לאלה שמקבלים פחות תשומת לב. בשלב הזה כבר צצו עוד שדרנים מהסוג שלו פחות או יותר.

שלב שלישי: השלב של ימינו.
כוחו של השדרן הבודד להשפיע על מוזיקה, סצינה, חברה או כל דבר אחר הוא מאוד קטן היום במיוחד אם אותו שדרן ממשיך להתעקש לא להשמיע את הדברים המצליחים שקורים במיינסטרים הפופולרי. יש עוד לא מעט אנשים שאוהבים אותו ומקשיבים לו אבל הוא מבין שהוא לא יכול לעמוד יותר בהצפה ובכמות הדברים שמגיעים אליו ומוריד מעצמו את האחריות לעיצוב טעם הקהל.
במיוחד הוא משתדל שלא להיכנס לסיחרור אגו מכל האמירות האלה עליו, כולל קמפיין לקבלת פרס ישראל שהוביל אלון מזרחי יחד עם קוואמי מרדיו הקצה.

קוטנר: "בסופו של דבר אני מתווך מוזיקה לקהל. יש היום צעירים שעושים דברים טובים שמרפררים לעשייה שלי בעבר כמו קוואמי שהוא בעיניי הרבה יותר טוב ממני בדברים מסויימים וגם צעיר בהרבה".

השפע המוזיקלי כתוצאה מריבוי הערוצים וההשתכללות המטורפת של הטכנולוגיה הוא גורם השפעה שלילי בעיניו על המוזיקה. מצד שני, בזכות השפע הזה אנו גם מגלים דברים נפלאים שאולי לא היו מתגלים. יש לו תכנית ב"רדיו הקצה", שנקראת "אז ועכשיו" שבה מה שהוא בעצם אומר בה לאנשים זה: אם אתה זוכר את הראש שלי ואוהב אותו אז בוא תשמע דברים שאני אוהב מבין הדברים שקורים היום. זה התפקיד שלו היום, לברור ולהפיץ מוזיקה חדשה טובה.

למוזיקה חדשה הוא נחשף דרך ספוטיפיי, יוטיוב, לינקטון, פטיפון וגם דרך ילדיו: אורי, נגן בס מוערך ומצליח, יונתן עורך מוזיקה בספוטיפיי ובתו טליה שמביאה ראש שונה לגמרי. אין לו בעיה לדבריו עם בחירת המקצוע של בנו אורי כנגן בתעשייה.

"כשאתה רואה מישהו שעושה את זה מאהבה, התעניינות ותשוקה אמיתית, אז אני יודע שהוא במקום הנכון. זה גם מה שאני אומר בהרצאות ברימון לסטודנטים: השאלה שצריכה להישאל היא למה אתם עושים את זה"? אם אתם עושים את זה כדי להצליח, אז זה לא הדבר. אם אתם עושים את זה כדי לבטא את עצמכם, יש לכם תשוקה חזקה לעניין ואתם מרגישים שאתם לא יכולים לעשות משהו אחר, אתם במקום הנכון".

קוטנר מסביר שמאוד קשה היום וכמעט בלתי אפשרי לאמן חדש לפרוץ לתודעה הרחבה, אלא אם הוא הולך מראש על דברים מאוד חושפניים ו/או מוזיקה מאוד פשוטה וקליטה. "גם אריק איינשטיין הגדול כשניסה בשנים האחרונות לחייו לגוון ולהתחדש ולמצוא אנשים וסגנונות חדשים לעבוד איתם, לא הצליח לעשות זאת. ועדיין, אריק איינשטיין הוא האמן הישראלי המושמע ביותר בישראל.

מוזיקה טובה נוצרת הרבה פעמים בתנאים של לחץ חברתי / פוליטי כשיש שלטון לא ליברלי ופתוח. אז מצד אחד יש מיינסטרים רדוד כמו "חרבו דרבו" שמקבל תגובות מיידיות בזמן אמת ממי שמחפש אנרגיות (נניח חיילים בחזית) ומצד שני יש את "החצר האחורית", להקת מחאה נפלאה.

בג'אם סשנים שהוא עושה בשנה האחרונה הוא מזהה מגמה. הפופ הקליל שאיפיין את השנים האחרונות מתחלף למשהו יותר ישראלי עמוק, שואף לפעם. יש הרבה יוצרים חדשים שעושים דברים שקצת נשענים על פעם. הוא עוד לא מזהה כעס ומחאה במוזיקה העכשווית, אבל אנחנו עדיין בתוך האירוע, בתןך המלחמה, עוד לא פוסט טראומטיים. כשזה יגיע, יתפרצו הכעס וגם המחאה הוא מניח. גם ביום כיפור זה קרה רק אחרי שלוש ארבע שנים.

הוא שומע המון דברים חדשים בהקשר של העבודה כדי לדעת את מי להביא לג'אם סשנים ומגלה שלצד המוזיקה המעניינת של אמנים צעירים וחדשים, לא פחות מעניין אותו לראות ולעקוב, אולי מפאת גילו שלו, אחרי אמנים וותיקים שעדיין ממשיכים לחפש ולחקור גם בחלוף השנים הראשונות היצירתיות והמסעירות (כשעוד לא היתה להם משפחה והמוזיקה היתה כל החיים שלהם).

לא היתה לו אף פעם שאיפה להיות מוזיקאי, מתוך ההבנה שצריך לעבוד בזה 'פול טיים' ולהשקיע את כל החיים שלך בזה. הוא רואה את הבן שלו אורי שמרגע שהחליט שזה הדבר שלו הוא כל היום על זה ומגיע להישגים מרשימים. הוא עצמו לא רצה לעשות משהו בינוני. הוא כן עשה להנאתו קולאז'ים מוזיקליים בהם יצר מוזיקה מתוך התקליטים. לאחרונה ביום הולדתו ה-70 עשו ברדיו הקצה מרתון של 12 שעות ל"זכרו". וגם האוזן השלישית הוציאו תקליטון של שני שירים שהקליט ב-1977 וב-1978: "מהפיכה" ו"האיש קטן מהרדיו".

את התפקיד שלו היום מסכם קוטנר בלנסות לתת מקום גם לדברים שהם פחות ברורים מאליהם. הוא עושה את זה ברדיו הקצה, בג'אמים ויודע שתמיד יבוא מישהו וישאל מי זה? ואפילו צעירים בגל"צ ירימו גבה, מה הוא כבר עשה שמגיע לו ג'אם סשן אצלך? אבל כשהוא מגיע למסקנה שהמוזיקאי ראוי, הוא יביא אותו.

זה תפקידו הקטן היום. אז נכון, הוא מבין שהוא כבר לא משנה את העולם, לא משפיע על דור אבל נותן במה לאנשים שמגיע להם ולפעמים קורים ניסים. כשהשמיע את אהוד בנאי בתחילת הדרך, היו כאלה שעיקמו את האף ושאלו מי זה הזייפן הזה. כנ"ל עם פורטיס בסוף שנות ה-70. אנשים אמרו לי: "הוא משוגע מה אתה משמיע את החרא הזה", אבל זה התפקיד שלי, לתת במה למוזיקאים שמגיע להם, צעירים וותיקים.

ולסיום השאלון

מה אתה הכי אוהב מכל הדברים שעשית?
רדיו. הכי אוהב רדיו.

אם לא היית מה שאתה מה היית?
גנן. מגדל צמחים.

מהי הצלחה בעיניך?
שופט הצלחה בהגשמה העצמית ולא בביזנס.

במה אתה הכי גאה?
במשפחה שלי.

נוסטלגי?
מאוד.

רומנטי?
מאוד. עד היום יעל ואני משמיעים אחד לשני שירים, יש יותר רומנטי מזה?

סנטימנטלי?
מה זה אומר, בוכה בסרטים? אז כן.

מה מפחיד אותך?
להיות זקן סנילי.

מה הכי מושך באשה?
כשאתה אוהב אשה אתה אוהב הכול, את הקומפלט.

מה זו חברות בעיניך?
יש כל מיני סוגים של חברויות. כשהייתי קטן הייתי מנסה לכתוב פתגמים: "חבר זה שאתה יכול לספר לו סוד ולתקוע לידו נוד".

זוגיות? משפחה? ילדים?
וי, וי, וי.

אתה נראה איש משפחה אוהב.
כל הקיום והקריירה שלי זה בזכות התמיכה והאהבה שיש לי פה בבית מאשתי ומהילדים.

המצב בארץ? חרדות? דאגה?
מאוד חרד לגורל המדינה, זו הרגשה שלי גם בפרטי וגם בכללי, אבל מנסה לשמור על אופטימיות ומאמין שעוד יהיה פה טוב.

על מה מתבססת האמונה הזו?
אמונה לא קשורה להוכחות מדעיות. להיות אופטימי זו עבודה מאוד קשה. ככה גם הרגשתי כשהייתי חולה מאוד, וכך גם כשאני מסתכל על המצב. שוקע לעצבות כמו כולם והתפקיד שלנו איכשהו להחזיק מעמד והמוזיקה מאוד עוזרת לי.

אתה נותן ביטוי בעשייה שלך למצב?
עיקר הפעילות שלי היא הג'אם בגלי צה"ל או בבית אביחי והתכניות ברדיו הקצה. אני יכול להגיד דברים על המצב אבל זה יהיה חסר טעם. אני מעדיף במקום להשמיע שיר אקטואלי של החצר האחורית. ברמה האישית זה משהו אחר, הולך להפגנות וכו'.

אלבום ראשון שקנית?
קינג קרימזון – In the court of the crimson king. 1969.

אלבום לאי בודד?
אבי רואד של הביטלס.

הולך עדיין להופעות?
כן, בעיקר הופעות שקשורות לבן שלי אורי ולמשפחה שלי. אני גם מופיע הרבה בעצמי.

מה אתה אוהב במוזיקה היום?
מאוד אוהב את להקת החצר האחורית.

איך אתה צורך מוזיקה?
תקליטים, דיסקים, ספוטיפיי וגם קסטות.

רציני? והסאונד באמת טוב? מסתובב צ'יזבט שקסטות נשמעות טוב אפילו מתקליטים.
בסוף הכל פסיכולוגי ועניין של העדפה אישית.

דעתך על תחיית התקליטים?
זה לא ממש תחייה, זה עדיין נישתי, בשוליים, אבל זה נהדר וכייפי. יש אנשים שעושים את זה לא מהסיבות הנכונות בגלל שזה טרנדי, ואפילו כאלה שקונים ולא פותחים במחשבה שעוד 15 שנה זה יהיה שווה הרבה כסף. אלה שעושים את זה מהסיבות הנכונות שהם אוהבים את המוזיקה ורוצים להחזיק ביד משהו, זה נהדר ובעיניי זה דבר באמת חשוב. מה שאני גם אוהב בתקליטים ובדיסקים זה שיש בזה הרבה אינפורמציה שמאוד חסרה בספוטיפיי, בעיקר קרדיטים לנגנים, מפיקים.

מוזיקאים מהריאליטי?
בסוף אני מבדיל בין ריאליטי מוזיקה לריאליטי אחרים. בהתחלה זה עיצבן אותי, אבל יצאו משם חבר'ה נורא מוכשרים שאת חלקם אני מאוד אוהב. אולי זה היה עבורם מעין קיצור דרך.

איך אתה רואה את ה-AI?
מפחיד אותי מאוד.

ספר?
ספר נהדר שאני חוזר אליו כל הזמן, ספר על הביטלס שנקרא Revolution in the Head של איאן מקדונלד, מ-1994.

סופר?
עמוס עוז.

סרט?
מלאכים בשמי ברלין.

במאי?
אבידע ליבני.

סדרה?
סמוך על סול / הסמויה / המלון של פולטי.

מוזיקאי?
בוב דילן.

אדם שהכי היית רוצה לפגוש?
את יואב קוטנר הצעיר (לפני שנפצעתי).

תקופה לחיות בה?
לונדון בחצי השני של שנות ה-60.

בילוי מועדף?
יעל ואני רואים סדרה על הספה בבית.

רגע משמעותי בחיים?
הרגע שפגשתי את אשתי.

החיים הם?
ברווז.