כשהייתי ילד, ואחר כך גם נער, היו אומרים לי לא פעם שאני דומה לגידי גוב.

זה החמיא לי מאוד. לא רק בגלל ההשוואה, אלא בעיקר כי הערצתי אותו ברמות. במובנים רבים, גידי עיצב את העולם התרבותי שלי.

התקליט הראשון שקניתי בחיים היה "גזוז".
הסרט הראשון שהלכתי לראות עם חברים היה "הלהקה".
תוכנית הטלוויזיה הראשונה שממש התמכרתי אליה הייתה "זהו זה!".
ויש כמובן את "הכבש השישה עשר", שהיה פס הקול של הילדות והנעורים שלי.

אחר כך הגיעו עוד המון תחנות: אלבומי הסולו הנפלאים, ערב חד פעמי, לילה גוב, גידי גוב הולך לאכול, גידי ואהרוני, גידי גוב וחברים – תוכנית הרדיו ב־102FM, ועוד ועוד. כמעט בכל עשור בחיי היה איזה גידי אחר שליווה אותי.

ביום שישי הקןדם הייתי בהופעה שלו בגריי יהוד. שוב מצאתי את עצמי שר איתו את כל השירים, צוחק מההומור הכל כך ייחודי שלו ומתרגש לגלות שהקסם עדיין עובד בדיוק כמו פעם.
ואז נזכרתי בעוד סגירת מעגל.

לפני כעשר שנים זכיתי לעצב ולבנות את האתר הרשמי של גידי גוב. זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי המקצועיים, אבל גם בחיי האישיים. פתאום גיבור התרבות של הילדות והנעורים שלי כבר לא היה רק קול מהרדיו או דמות על המסך. הוא הגיע אליי הביתה, ישב מולי, שתינו קפה, דיברנו על מוזיקה, ועבדנו יחד.

אם מישהו היה מראה את התמונה השנייה לילד שבתמונה הראשונה, הוא כנראה לא היה מאמין.
לפעמים החיים יודעים לסגור מעגלים בצורה הכי יפה שיש. ❤️