לפני שהיו נטפליקס, פודקאסטים, יוטיוב ורשתות חברתיות, היו ספרים.
ישבתי שעות בחדר שלי, ובין דף לדף נפתחו בפניי עולמות חדשים. חלקם לימדו אותי לחשוב, חלקם גרמו לי להרגיש פחות לבד, וחלקם פשוט הראו לי שאפשר להסתכל על החיים מזווית אחרת.
ארבעה מהם נשארו איתי עד היום.
"מר אל, כאן אנה" מאת ג'ורג' הופקינס (בשם העט "פין") – ספר קטן ועדין על אהבה, בדידות וגעגוע, המתאר את סיפורה של אנה, ילדה שובבה וצמאת ידע, שברחה ממקום שאותו היא מתארת כ"חדר של שוטרים עם דם".
"פחות אבל כואב" מאת יהונתן גפן – הספר שגרם לי להבין שמילים יכולות להיות גם שירה וגם אגרוף בבטן.
"מה שטומי אמר לי" מאת מיכל שקד – אחד הספרים שנחרטו בי יותר מכל בתקופת ההתבגרות. סיפורה של נערה צעירה ומתולתלת, שמנסה להבין את העולם, ולצידה טומי, שתמיד יודע לספק לה תשובות.
"דברים שצריכים לעבור" מאת ורד מוסנזון – ספר שנגע בפחדים, בחלומות ובדרך שבה אנחנו גדלים.
אני חושב שהאהבה שלי לכתיבה, לראיונות, ואפילו לרומן שכתבתי, התחילה הרבה לפני שכתבתי את המילה הראשונה.
היא התחילה בין הספרים האלה, ועוד רבים אחרים, כשהייתי נער שחיפש להבין את העולם ובעיקר את עצמו.
והכי מדהים? ורד מוסנזון, שספרה "דברים שצריכים לעבור" היה אחד ממפיגי הבדידות הגדולים שלי בתיכון, היא היום העורכת של הרומן שלי: "עד שנגיע".
יש משהו מרגש במעגלים האלה שהחיים יודעים לסגור.
