אתמול שיתפתי בסטורי בפייסבוק תמונה רומנטית, די יפה למען האמת, של אשתי ושלי ברגע רומנטי לפני ארבע שנים ב׳גשר הזהב׳ בסן פרנסיסקו (מצורפת פה שוב). למה שיתפתי? האמת ללא סיבה מיוחדת.

המון חברים שמדברים איתי בשנה, שנתיים האחרונות, שואלים בתחילת השיחה, במן חצי התנצלות מטובלת בסקרנות: "תגיד לי אתה באמת מאושר כמו שזה נראה בפייסבוק"? אז התשובה היא כן, אבל ארחיב.

מחיר החיסון מסתכם בינתיים בפוסט אחד שכתבתי אתמול בפיסבוק, בו ציינתי שאני מאושר להיות כבר אחרי החיסון השני שמאוד פחדתי ממנו! פוסט הכי תמים בעולם. המסר של הפוסט היה פחדים.

חלמתי בלילה על על החבר'ה מהתיכון ונזכרתי ביעל עץ הדר, חברה קרובה קרובה מהתיכון שלצערי כבר לא איתנו. כשהתעוררתי חשבתי על כל האנשים שכבר לא פה והשפיעו עמוקות על חיי.

החיים, אם נרצה או לא, בנויים ממש כמו בספר, מפרקים: לידה, גדילה, פעוטון, גן, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, צבא, לימודים או השתלמות, ביסוס קריירה, הקמת משפחה, התבגרות, הזדקנות והסוף הידוע מראש.

אם יש משהו שהכניס לחיי רגשות קיצוניים זה ההורות שהגיעה אליי בגיל מאוחר יחסית, כמעט ארבעים ועוד באקסטרים…מבצע אחת ועוד אחת עם לידת התאומות המקסימות רומי וליה. מאז חוויתי המון רגעי אושר.

אתמול קבעתי עם הילית שבערב אנחנו ממשיכים לראות את הסדרה המדהימה שאנחנו ממש בעיצומה של ההתמכרות (׳המלכה גמביט׳, סדרה נפלאה) ובסוף נשאבתי לעשייה באתר סופר מרגש.

מכירים את זה שמרגישים שמישהו לא אוהב אותנו בלי סיבה? לא עשיתם לו שום דבר רע, להפך, אבל הוא פשוט לא אוהב מסיבותיו הלא ידועות…אולי משהו בנו, במימיקה שלנו, מזכיר לו מישהו שלא אהב בעבר.

כשהייתי ילד זוכר שתמיד רציתי כבר להיות גדול. היום כשאני גדול, אני מוצא את עצמי מתגעגע לפעמים להיות ילד…להסיר אחריות, שאיזה "אבא גדול" יבוא ויקח עליי חסות וידאג לי. לא כל הזמן. רק פה ושם.

אומרים שכל פרידה במהלך החיים היא סוג של הכנה לפרידה הסופית והגדולה מכולן…יש משהו במוות כמעט פילוסופי שאנחנו לא באמת מסוגלים לתפוס ולהבין לטעמי. הרי אין חיים ומוות בו זמנית…זה זה או זה.

אתמול בארוחת צהריים אמרתי לאשתי שהדבר שאני הכי שמח עליו בחיי הנוכחיים זה שאני מוקף בסביבה תומכת, חברים וחברות מעצימים, מפרגנים ובעיקר אוהבים.

שנות העשרים, הכל נורא תמים ולכאורה אפשרי ופתוח, החיים פרושים כמו מניפה מיסתורית שנגלית לאט לאט מלאה הפתעות וריגושים, לצד לא מעט בדידות, קשיים וחיפושי דרך.

אתמול בערב הבנות הביאו מזרנים לסלון ונשכבנו כולנו על המזרנים על הרצפה החדשה והיפה בבית החדש-ישן המשופץ שלנו. שכבנו כולנו בשקט וקראנו ספרים. זה היה רגע כל כך כייפי ומרגש עבורי שאין לתאר.

כששאלו פעם את ג’ון לנון באחד הראיונות איך היתה עבורו חווית ה-LSD הראשונה שלו, הוא ענה: ״החוויה הכי פנטסטית ומבעיתה שחוויתי מעודי בעת ובעונה אחת״. חשוב לציין שהטריפ הזה תפס אותו בהפתעה.

בדרך חזרה הביתה מההופעת ביטלס שלנו אתמול בערב במושב גאליה, דיברנו על שיווק ועל פייסבוק. שאלתי את ניר, גלי ויהלי, מה ההגדרה לדעתם לשיווק בשתי מילים. אף אחד לא ענה מדוייק.

אתמול במשך כל היום חשבתי על אבא שלי. בעיקר בהקשר של כמה זה לא פשוט לגדול עם אבא כל כך חכם וההבנה שבמשך המון שנים, הרגשתי לא מספיק חכם וחזק, בהשוואה אליו (ואל האחים שלי שמאוד דומים לו).

אנו חיים בחצי השנה האחרונה בתקופה סופר מורכבת ולחוצה שמן הסתם אף אחד מאיתנו לא חווה מימיו. כאדם הסובל גם בימים רגילים מחרדות לא פשוטות בכל הקשור לענייני בריאות, החלטתי די בתחילת המגפה הארורה

לפני 25 שנה בהיותי בן 28, הייתי בדאון של החיים. אבי ז"ל חלה במפתיע בסרטן המוח ונפטר כעבור שמונה חודשים. לא מצאתי את עצמי בזוגיות וגם בקטע המקצועי לא הרגשתי בבית (כגיאוגרף).

זה מחזה לא ייאמן לראות את ההלם שאוחז בילד המגלה לראשונה שמישהו/י שהוא נורא אוהב / רוצה לא מחזיר לו אהבה בחזרה. זוכר את ליה הבת שלי בוכה לי בהיסטריה מכמירת לב…

היום התקשר אליי מישהו ממש מקסים שהכרתי לאחרונה ואמר לי שהוא עוקב אחריי בפייסבוק ודי משתאה לראות איך אני מספיק לעשות במקביל את כל הדברים שאני עושה, שזה אומר למי שלא בקיא…

אהבה זה החיים…בעיקר קבלה עצמית ואחריות אישית. הידיעה שהחיים הם סך כל הבחירות שלנו, הקטנות, הגדולות, הטובות והרעות. אהבה זה לקבל את עצמנו (ועל אותו משקל גם את האחר) גם כשרע, גם כשמפחדים…

בדמדומי הבוקר היכתה בי מחשבה קצת מבאסת…כמה מעט אנשים מדברים באמת אמיתי, פתוח מהלב, בלי אגו / פוזה / פאסון / מה יגידו / איך אני נראה וכו'. זה לא ייאמן כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בכל הבולשיט הזה.

יצאנו ביום חמישי אני ואשתי לאיזו גבעת דשא מגניבה בנמל יפו מעל הים עם בירות ופיצוחים ודיברנו על זה שאחת הבעיות בתקופה הזו של הקורונה זה שאין אופק, כל ההוויה הפכה למעין קו ישר ואחיד.

ככל שאני מתבגר, מתאמן ולומד להכיר יותר ויותר את עצמי ואת העולם, אני מבין שהמפתח לאושר שלי נמצא אצלי. ורק אצלי. אני האחראי הבלעדי על השמחה שלי ולא אף אחד אחר.

עכשיו עם סיום הסיבוב הראשון של הקורונה (אם אפשר לקרוא לזה סיום, נניח שכן) והחזרה ההדרגתית לשיגרה, חישבתי מסלול מחדש עם 10 שאיפות יומיות שהתחלתי ליישם השבוע…

בדימדומי הבוקר אחרי לילה ממש מבאס (ולא משנה מה הסיבה) הכתה בי שוב ההכרה שלחיות בשמחה זו החלטה!!! החלטה שדורשת אימון, התמדה ונחישות…להתלונן, להתעצבן, להיות קורבן זה הכי קל…

יום אחד בטיול קיץ משפחתי ביוון, בעודנו צועדים בשעת בין ערביים בסמטאותיה היפהפיות של חאניה, שאלה אותי ליה הבת שלי: "אבא, מה מבדיל לדעתך בין אנשים מצליחים לכאלה שלא?".

היום זה נשמע מצחיק, אבל ריתוק בצבא יכול להיחוות כטראומה לא פשוטה. כשהייתי בהיאחזות בשירותי בנח"ל, העינים שלי נעצמו ערב אחד לשניה, בבודקה השמירה (לא שהלכתי לישון או משהו), מה שנקרא ניקור…

בוקר אחד נסעתי לפגישה עסקית-שיווקית מתוכננת ברמת השרון, לא רחוק מצומת גלילות. קצת אחריי הפנייה מכביש 5 לגלילות, 100 מטר לפני הרמזור שמאלה בו הייתי אמור לפנות למקום הפגישה.

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב לא מעט על כל מיני שינויים רדיקליים שאנשים עושים לפתע בחייהם..עוזבים את כל המוכר והידוע והולכים אל הלא נודע. חלק נוסעים לטיול לזמן לא מוגדר למקומות נידחים בקצה העולם…