את אליעזר הכרתי בשכונה שלי, אם המושבות, דרך לילך, קולגה למקצוע. אליעזר היה חשמלאי מומחה, אבל הרבה מעבר לזה. איש של פתרונות, כזה שניגש לעבודה שלו עם תשוקה אמיתית ואהבה נדירה.

יש רגעים שהזמן פשוט לא מצליח לגעת בהם. לפני 50 שנה צעדתי בהתרגשות היסטרית לבניין הזה בחולון , אז הוא היה קולנוע ״מגדל״, כדי לראות בפעם הראשונה את מלחמת הכוכבים. לא רק הסרט היה אירוע.

אם גדלתם בשנות ה־70-80, יש סיכוי טוב שהפוסט הזה ייקח אתכם ישר לשם. הזכרון הוא עניין מאוד מתעתע, אנו זוכרים את הסיפור שסיפרנו לעצמנו על מה ואיך שקרה.

החיים, אם נרצה או לא, בנויים ממש כמו ספר מפרקים וכמה שאנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מיוחדים, אצל רובנו הם די דומים: לידה, גדילה, פעוטון, גן, בית ספר יסודי, תיכון, צבא, לימודים או השתלמות.

השבוע, אחרי שפרסמתי פוסט על האתר של צדי צרפתי, לקוחה שעבדתי איתה פעם כתבה לי: "כל הכבוד, איך אתה מצליח. אתה נראה ממש טוב בתמונה עם צדי – חתיך, עם המון נוכחות וכריזמה".

היום שמעתי את Still Life של להקת Van der Graaf Generator. אלבום נפלא שהייתי שומע בלופים בגיל 26. המוזיקה שלהם, ובמיוחד הקול של הסולן Peter Hammill, נגעה בי אז במקומות מאוד עמוקים וחשופים.

כבר כתבתי פה כמה פעמים שאני עובר שנה לא פשוטה, מהמורכבות שידעתי מזה שנים בכל הרמות. אישית, משפחתית, מקצועית וגם ארצית. השבוע כתבתי פוסט שהדהד את התחושות האלה.

לפני 29 שנה אבא שלי חלה בסרטן המוח ונפטר שמונה חודשים אחרי הגילוי. במהלך התקופה הנוראית הזאת, כשהמצב שלו עוד אפשר, היינו לוקחים אותו לבילויים קטנים בעיקר לפאבים שהוא אהב.

מילה טובה.אתמול אחר הצהריים נסעתי תחת אש חחח להחזיר את רומי מהבסיס אי שם במרכז הארץ (היותר רחוק). כשחזרנו הביתה כעבור שעה וחצי גיליתי שג'יפ יוקרתי חסם את החניה שלי.

דברים מטורפים שמוצאים בבית של אמא ז״ל. תנור חשמל. עובד. חמישים וחמש שנה לפחות שאני זוכר אותו בפינה הקבועה של החורף.
בגיל חמש הייתי יושב קרוב קרוב אליו.

עד גיל שלושים חייתי על העתיד. על היום שבו "יהיה לי" ואז אהיה מאושר. זוגיות. מקצוע. כסף. בית. חברים. והאושר? הוא לא באמת הגיע, כי אין דבר כזה "כשאגיע".

ביום האהבה הזה, 2026, מוצא את עצמי מתבונן לא רק באהבה סביבי, אלא גם בתחושות הפחד והחרדה שחזרו לבקר אצלי לאחרונה סביב עניינים מקצועיים, אישיים, וגם ובעיקר סביב ענייני המדינה האהובה והיחידה שלנו/

אני עובר תקופה דרמטית. פרידה מאמא שלי, תזוזות במשפחה, שינויי עומק בעבודה והגוף, שותף ותיק לדרך, לא נשאר אדיש ונכנס לאירוע. מדבר, מאותת. זה התחיל עם איזה עניין בעין והמשיך דרך כאבי שיניים.

חשבתי על זה או יותר נכון נזכרתי שבילדות, כשפגשתי ילד חדש שמצא חן בעיניי, הייתי פשוט ניגש אליו ומציע לו לבוא אליי.

יש תקופות בחיים שבהן אתה נדרש לעצור, לבחון הכול, לפרק ולהרכיב מחדש. זה קרה לי קצת לפני גיל 30, עם מותו של אבי ז״ל.

אם כבר נפתחנו, אז הנה 25 עובדות שבטח לא ידעתם עליי. נולדתי פג בחודש השביעי, נקרע לאמא שלי ז"ל הרחם (קיבלה כמות היסטרית של מנות דם),

שאצליח להתרגל לחיים החדשים בלי אמא וכיתום ללא הורים ולהיות פחות עצוב. שתהיה שנה של שקט נטולת מלחמות, בתוך ישראל ומחוצה לה.

עושה את ההליכה היומית והבטרייה בטלפון נגמרה. ובאה לי פתאום המחשבה האוטומטית:"רק שאמא לא תתקשר בדיוק עכשיו כשאני לא זמין".

לא כולם אוהבים אותנו נקודה. אין צורך לנסות להבין למה. כשנאהב את עצמנו מספיק, אף אחד לא יכול לערער אותנו. אין טעם לנסות להיכנס למועדונים שלא מקבלים אותנו.

אין צורך לדאוג, הכל בסדר גמור, לא קרה שום אסון, רק צירוף של המצב הכללי בארץ ומס' ענייני יומיום מבאסים שלא כאן המקום לפרטם. מה שחשוב לי לשתף זה איך אני מתמודד עם זה.

היינו אמורים לחגוג היום לאמא יום הולדת 92, אבל היא כבר לא איתנו חודשיים. תמיד היינו מדליקים אצלה את הנר הראשון של חנוכה, היא כל כך אהבה את החג הזה.

כמעט כל מה שיש לנו בחיים הוא סך כל הבחירות שלנו, מהגדולות ועד הקטנות ביותר. אנחנו בוחרים יום יום עם מי לחיות, במה לעבוד, מה לאכול, איך לנוע במרחב, לאילו תכנים להיחשף, מי החברים שלנו ועוד.

באתי לבקר לראשונה בבית של אמא. קשה לתאר את התחושה של להיכנס לבד לבית ילדותי בפעם הראשונה מאז שאמא איננה. אחרי הההלם הראשוני יצאתי להירגע בהליכה בשכונה.

זה היה בחורף 92, אחד החורפים הכי גשומים שאני זוכר. הכרתי מישהי בשיעור פילוסופיה יהודית על ברוך שפינוזה. קראו לה שירי. התאהבנו בשנייה. אני זוכר אותנו מתחבקים ומתנשקים בתשוקה על הרצפה המצוירת.

בארץ התפוצצו אוטובוסים בזה אחר זה. פיגועי התופת של תקופת ממשלת פרס מילאו את האוויר בפחד, רגע לפני הכניסה האינסופית של נתניהו לחיינו. הכול הרגיש על הסף, מתוח וטעון.

חום אימים. חולצת הדיאולן המכופתרת מגרדת בטירוף עם הזיעה. יושבים על טריבונות הבטון, צפופים כמו סרדינים, לא יכול להוריד את התיק. ממול אמא מנופפת בחיוך, מנסה לעודד.

דברים שלמדתי מאמא ולוקח איתי לתמיד. במיוחד עכשיו: לנסות לראות את הטוב, גם כשקשה מאוד. להתרגש מהרגעים הקטנים, מהיומיומי, מהדברים שנראים מובנים מאליהם

לא יודע למה דווקא היום, אולי כי הבית שקט מדי, אולי כי אני מתגעגע יותר מהרגיל, פתאום קפצו לי בראש רגעים קטנים איתה, תמונות שנחרטו. כל רגע כזה הוא אבן קטנה בדרך הארוכה של האהבה שלנו,

אמא אהובה. יש בעולם שלי צמד מילים, שאף אחד לא הוגה כמוך: "היי אלדדי". האופן הרך והאוהב שבו את הוגה את שתי המילים הללו כשאני מתקשר, זה עולם שלם בשבילי. מחסה, נחמה, בית.

אבא: ימים ספורים לפני מותו מסרטן המוח. אחרי שבועות ארוכים שבהם שכב במיטה, אסף את שארית כוחותיו כדי ללוות את אמא ליציאה האחרונה שלו מהבית, מסיבת הפרישה לפנסיה.