יש את הימים האלה שאני חש בחוסר, אפשר לקרוא לזה תוגה סתווית. האם זה מוגזם לצפות לקבל בתקופות כאלה תמיכה, אהבה, חיזוק מבחוץ? מחברים? בני משפחה? בני זוג? תמיכה שאולי תמלא קצת את החוסר הזה?

הענקתי לעצמי אתמול מתנה קטנה לשנה החדשה, סדנת התפתחות והעצמה אישית של יום אחד מרוכז ואינטנסיבי אצל מיכל זיו שהיתה במשך שנים המנחה המיתולוגית של ״הפורום של לדנמרק״.

אתמול בשולחן החג היתה לנו שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים. אני חווה על בשרי וגם רואה סביבי לא מעט חברים ומכרים שמגיעים לגיל מסויים ואומרים לעצמם…

יש לנו, רוב בני האדם, מן תכונה פולנית כזו שקשה לנו להגיד דברים אינטימיים מחמיאים לאנשים הכי יקרים וקרובים אלינו בפניהם. יותר קל לנו לשבח אותם מאחורי הגב.

יש לי וידוי כואב. בשנים האחרונות איבדתי לחלוטין את יכולת קריאת הספרים והייתי פעם ׳תולעת ספרים׳ רצינית. זה מבאס אותי רצח כי אין הנאה גדולה מצלילה לספר טוב וסוחף שמפעיל את הדמיון.

טיול של כמעט חודש צפוף ואינטנסיבי מחוץ לבית, להרגלים ולשגרה, עם שתי מתבגרות בנות 17 כמעט ובת זוג, עימת אותי עם כל השדים שלי. אל המרקחה הזו תוסיפו גם אירוח ארוך, עניין לא פשוט בפני עצמו.

אנשים אומרים לך בארץ: ״ארה״ב קורסת / שוקעת, סן פרנסיסקו מתפוררת״ וכו׳. הלוואי עלינו לשקוע ולהתפורר ככה. סן פרנסיסקו פורחת מתמיד. הכל חי, שוקק, יפה ומהמם. המסעדות מלאות, תיירים בכל פינה.

אתמול ישבנו במסעדה איטלקית מקסימה פה בפולהאם בלונדון וסוף סוף יכולנו להקשיב ולדבר באמת, באופן קצת שונה מהיום יום הלחוץ בארץ. דיברנו כמה מדהים היה עד כה החלק של הטיול בארה״ב.

היה לי אתמול ערב מחורבן במיוחד, כולל עניין פיזי מבאס, תוצאה של ניקוי אבן (שיננית) נוראי. הייתי אתמול אצל מישהי חדשה שלא עשיתי אצלה עד היום טיפול (אצל המטפלת הקבועה לא היו תורים).

חברים יקרים, רוצה לשתף אתכם בחוויה ממש טובה ומפתיעה שעברתי היום. זה החל היום לפני הצהריים כשאשתי היקרה שאלה אותי אם יש מצב שאצטרף אליה לקניות ב׳אושר עד׳, כי המקרר ממש ריק.

אמא שלי סיפרה לי היום: ״נולדת פג בחודש שביעי, נתקעת עם הרגל ברחם ונקרעה לי הרחם. איבדתי המון דם ולקחו אותי לניתוח חירום. הייתי שבועיים בלי הכרה ורק אחרי שבועיים ראיתי אותך.

לא יודע מה קרה לי הלילה, לא מצליח להירדם, עניין די נדיר אצלי אז הראש בלופים של מחשבות על העידן המורכב שאנו חיים בו, על הרשתות החברתיות שהשתלטו על העולם, על הבינה המלאכותית ותוצאותיה.

אין צורך לדאוג, הכל בסדר גמור, לא קרה שום אסון, רק צירוף של המצב הכללי בארץ ומס' ענייני יומיום מבאסים שלא כאן המקום לפרטם. מה שחשוב לי לספר זה איך אני מתמודד עם זה.

תמיד כשאומרים שההפך מאהבה זה שנאה, אני מתקן ואומר שלדעתי זו הנחה מוטעית. ההפך מאהבה זה פחד! החלטתי לאחרונה, בהגיעי לשנתי ה-56, להתחיל לחיות בלי פחד, רק באהבה

בלי קשר למצב במדינה שעושה לי המון מחשבות על מה זה בית, תרבות, שפה, שייכות, זמן, תנועה, מעגליות ועוד המון דברים מעניינים יותר ופחות, אני מרגיש שעובר עליי משהו שלא עבר עליי המון זמן.

מקומות בדומה למוזיקה, אוכל ואנשים, מחזירים אותנו בשניה אחת להוויה שלמה משמעותית שהיינו נתונים בה פיזית ונפשית, בתקופה שהיה לנו קשר תדיר לאותו מקום.

חשבתי על זה בדמדומי הבוקר, בדקות האלה של נים לא נים, שבחיים דוקא לקראת הסיטואציות הכי גדולות ודרמטיות שרובן ידועות מראש, אי אפשר להתכונן. לא משנה כמה נקרא ונחקור בעניין.

העתיד הוא פיקציה וזו עובדה. אין דבר כזה! הוא מתרחש רק בראש שלנו ובדרך כלל כל קשר בין התרחישים שיש לנו לגביו בראש לבין המציאות, מקרי בהחלט.

פסטיבל יום ההולדת החל שלשום בבוקר בביקור אצל אמא שלי עם הילית והבנות, נמשך בערב עם הופעה חלומית של המוזיקאי דודי לוי בביתי עם 30 חברים מקסימים.

אתמול אחרי ההופעה הנפלאה של ארקדי דוכין בהיכל התרבות, הלכנו סיגלי ואני לשתות משהו ב״שופטים״, פאב שאני מאוד אוהב כבר 40 שנה, זה מטורף!

חשבתי על זה או יותר נכון נזכרתי שבילדות, כשהייתי פוגש ילד חדש שמוצא חן בעיניי, הייתי מיד ניגש אליו ומציע לו לבוא אליי. ככה סתם, ללא עכבות ותירוצים.

יש לי המון תמונות טובות עם האשה היפה הזאת, הילית, בכמעט 20 שנות נישואינו, אבל זאת בהחלט אחת הטובות שצילם אתמול בכשרון רב Yuval Fish שפגשנו במקרה בהופעה של סי היימן.

עמדתי הבוקר מול המראה ובמקום לחשוב על האין, המדינה והבלגן התחלתי לחשוב על כל מה שיש לי בחיי ויש המון! בראש וראשונה בריאות – תודה לאל חמסה חמסה.

בזמן האחרון אני במצב רוח מהורהר וחייב להודות גם טיפה עגמומי על העידן שאנו חיים בו בכלל ובמדינה שלנו בפרט. יש תחושה של אובדן ערכים, חמלה וערבות הדדית במרחב הציבורי.

היתה שנה בחיים שלי, בגיל 29, שהייתי ברמן בפאב בפלורנטין שנקרא "פרוזאק". אחי אסף שהוא שף במקצועו (עושה עד היום אוכל טעים למות), פתח את הפאב עם ישי אמיר/

אתמול יצאנו אשתי אני להליכת אחר צהריים לכאורה הכי שגרתית בשכונה, הליכה שמהר מאוד הפכה לרגע קסום ומיוחד עבור שנינו. שאלתי את עצמי מה הפך אותה לכזאת ואלה המסקנות:

אמא שלי חגגה 89 לפני חודש ועכשיו מגיעה המתנה שעשינו לה: "טיול עם יהושבע" – סרטון שרקחה בכשרון רב אסתי רקח – מצלמת סיפורים.

יש לי חבר בשכונה שגר בניין לידי. בדרך כלל אנחנו רואים יחד כדורגל (מונדיאל, ליגת האלופות) ואתמול באופן חריג הלכנו בערב לדרינק. לכאורה אין שום עניין בידיעה הזו, אז למה אני מספר לכם את זה?

אתמול דברתי עם אישיות מאוד רצינית ובכירה לגביי אתר והוא היה סקרן לגביי הרקע שלי אז סיפרתי לו קצת על הוריי וזה מה שאמרתי על אבא שלי ז"ל: אבי ד״ר דב בוברוביץ׳ ז"ל גדל בצפון הישן של תל אביב,

ישבתי אתמול לפגישת הכרות בגג ביתי עם מישהו שהציע לי להיפגש בקשר לשת״פ עסקי בנושא מסויים ואני תמיד אומר קודם כל כן ובא בראש פתוח.