כשאני חושב על זה בכנות, חלק גדול מחיי הייתי תלותי. בראש וראשונה בהוריי ובמידה פחותה מהם אך לא מועטה באחיי יובל ואסף. אחר כך היו בדרך גם כל מיני חברים שפיתחתי בהם תלות כזו או אחרת.

מכירים את זה שמרגישים שמישהו פתאום מנתק קשר ללא סיבה? לא עשיתם לו שום דבר רע, להפך, אבל הוא פשוט נעלם מסיבותיו הלא ידועות…אולי משהו בנו פתאום לא בא לו טוב, אולי משהו בפייסבוק…אין לדעת.

פעם, מזמן, הייתי קורא המון, מה שנקרא "תולעת ספרים". כל ילדותי עברה עליי בעולמות הדמיון של ז'ול וורן, ויקטור הוגו, דבורה עומר, צ'ארלס דיקנס ועוד רבים וטובים.

לא סתם אומרים שאין כמו הילדים שלנו ללמד אותנו שיעור על החיים, אז השבוע בהליכת ערב עם ביתי ליה היה לי רגע משמעותי. זה קרה כשהיא שאלה אותי מה היו הרגעים הכי מאושרים שהיו לי בחיים.

יש המון דברים בילדות שנצרבים לנו בנפש. כל מיני תכונות של ההורים, כולל התנהגויות שלהם שפחות אהבנו. לכולנו יש את זה, ככה אנחנו בנויים. בני אדם.

באפריל הקרוב אהיה בו 58 (לא נתפס!) ומודה שלאחרונה אני חש את הגיל וההתבגרות הפיזית יותר מתמיד. זה מתבטא בעייפות מוקדמת יחסית בלילה, תמיד איכשהו נרדם על הספה מול סדרה / סרט.

אמא שלי בת 91 היום וזה כל כך משמח אותי. החיים עם הנוכחות שלה בעולם הרבה יותר יפים ומיטיבים עבורי. רק היא קוראת לי ״אלדדי״ כמו שאף אחד אחר לא קורא לי.

הגעתי לסן פרנסיסקו באוקטובר 1990, שבועיים אחרי רעידת האדמה הגדולה ומס' חודשים אחרי השחרור מהצבא. ילד בן 21 שלא מבין כלום מהחיים. בהתחלה גרתי אצל אחי יובל.

אתמול היה יום ממש מוזר ומוצלח. זה התחיל בבוקר עם התלבטות היסטרית בין רצון עז לרכוש זוג כרטיסים מאוד מאוד יקרים להופעה של מקרטני במדריד כשברור שזו כנראה הזדמנות אחרונה.

בתוך גן העדן שאנו טובלים בו 24/7 בשבועיים האחרונים, היום לי שתי התמודדויות, שבטח יצחיקו את חלקכם, אבל בחרדות תמיד יש גם יסוד מצחיק. פחד הפלגה.

שמונה וחצי בבוקר, נכנס לרכב עם ליה ביתי היקרה שהוציאה רשיון ממש לא מזמן. על הפרק נסיעה לתל אביב ופעם ראשונה שסחבק כנהג מלווה יחידו גם נסיעה ראשונה של ליה בנתיבי איילון.

אחה"צ אחד השבוע הלכנו כל המשפחה לאיזה סידור. עמדנו שם חסרי סבלנות וכשהגיע תורינו, יצאה המנהלת הראשית לקראתנו, נעמדה מולי עם חיוך ואמרה בפה פעור: "א-ל-ד-ד? אני לא מאמינה!".

אתמול נפגשתי עם חבר לבוקר תל אביבי. ארוחה בקוסם, קפה, תקליטים, בדיוק כמו שאני אוהב. זה חבר שאני מעריך. פתוח, כנה, לארג׳ בנשמה. קבענו בקוסם, לא ראיתי אותו מספר שבועות.

נפגשתי השבוע עם חבר בבית קפה מהמם ביפו. קצת אחרי שהתיישבנו הוא פגש במקום זוג חברים, נראים מצליחים כאלה, יפים ומרשימים. הם עמדו עם חצי גב אליי ודיברו איתו. רק איתו.

טיול זוגי לעיר מגניבה באירופה (ופראג סופר מגניבה) זה הטיפול הזוגי הכי טוב שיש. הגענו לטיול אחרי תקופה לא פשוטה ומורכבת בזוגיות של ריחוק והישרדות.

פעם ראשונה שיצאתי מהארץ מאז ה-7.10. זה פשוט לא ייאמן איזה חיים אחרים מתגלים במרחק שלוש שעות טיסה ועוד יותר מטורף להבין באיזה סיר לחץ חולני אנו חיים ביום יום.

כל כך הרבה מוות מקיף אותנו בימים הקשוחים הללו. אתמול נפטרו בטרם עת המוזיקאי והשחקן דן תורן והעיתונאית נעמי לויצקי, יהי זכרם ברוך והבוקר נפתח עם הבשורה המרה על מותם של שלושה חיילים ממטען.

המעבר בין בית ספר יסודי לתיכון היה אחד המעברים היותר קשים שהיו לי בחיי. כל העולם המגונן שהיה התפוגג באבחה אחת ונכנסתי לעולם חדש, אחר, עם קודים לא מוכרים וברורים.

צילום: דיג'י גלי מרגלית. מרגיש לי שהכל קיצוני באקסטרים, אפילו מזג האויר. מצד אחד קיץ שנמשך כמעט עד פברואר ומצד שני פתאום חורף מטורף, גשם שלא פוסק לרגע כבר שבועיים וקררררר.

צילום: דיג'י גלי מרגלית. אני לא איש דתי, אבל מאוד מאמין בקארמה וחושב שאנשים שמפיצים רעל בעולם, זה חוזר אליהם באיזושהי דרך וכנ"ל הפוך, לגביי אנשים שמבאים טוב ואהבה.

צילום: ליאת לומברוזו. הרבה זמן לא חשתי סוג כזה של מועקה בתוכי. גורל החטופים ושאר ענייני המדינה וגם כמה עניינים אישיים התיישבו לי בגרון, מסרבים להחליק. מנסה למצוא בתוכי כוחות.

הגעתי לסן פרנסיסקו באוקטובר 1990 נדמה לי, שבועיים אחרי רעידת האדמה הגדולה שהיתה שם ומס' חודשים אחרי השחרור שלי מהצבא. ילד בן 21 שלא מבין כלום מהחיים שלו.

כמו כולנו, גם עליי עברה שנה מאתגרת, כל מיני עניינים אישיים שלא כאן המקום לפרטם, לצד כל מה שעברנו ועדיין עוברים בגל מיני רמות. צילום: דניאלה קונטיני.

נכנסתי היום למצב רוח מהורהר על עצמי ועל החיים שלי (דוגמא טובה אולי להרבה אנשים במצב דומה). גבר לא נורא צעיר, שכבר עבר וראה דבר אחד או שניים בחיים, חי בארץ סופר מורכבת עם בעיות חברתיות למכביר.

אני שם לב שמה שהכי נפגע לי מאז השביעי לאוקטובר הנורא, בנוסף לעצב הכבד וללילות טרופי שינה, זה יכולת הריכוז. אני מפוזר, מנסה כבר שבוע לסיים תיקונים לסקיצה שהייתי תופר ברגיל בשעתיים שלוש.

הזה כנראה יום המזל שלי! קרו לי המון דברים טובים מהבוקר ואני ממש אסיר תודה על כך, לא מובן מאליו בכלל. זה החל עם ארבעה פידבקים מרגשים שהתנקזו באופן תמוה לאותו הבוקר.

יש את הימים האלה שאני חש בחוסר, אפשר לקרוא לזה תוגה סתווית. האם זה מוגזם לצפות לקבל בתקופות כאלה תמיכה, אהבה, חיזוק מבחוץ? מחברים? בני משפחה? בני זוג? תמיכה שאולי תמלא קצת את החוסר הזה?

הענקתי לעצמי אתמול מתנה קטנה לשנה החדשה, סדנת התפתחות והעצמה אישית של יום אחד מרוכז ואינטנסיבי אצל מיכל זיו שהיתה במשך שנים המנחה המיתולוגית של ״הפורום של לדנמרק״.

אתמול בשולחן החג היתה לנו שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים. אני חווה על בשרי וגם רואה סביבי לא מעט חברים ומכרים שמגיעים לגיל מסויים ואומרים לעצמם…

יש לנו, רוב בני האדם, מן תכונה פולנית כזו שקשה לנו להגיד דברים אינטימיים מחמיאים לאנשים הכי יקרים וקרובים אלינו בפניהם. יותר קל לנו לשבח אותם מאחורי הגב.