אתמול אחרי ההופעה הנפלאה של ארקדי דוכין בהיכל התרבות, הלכנו סיגלי ואני לשתות משהו ב״שופטים״, פאב שאני מאוד אוהב כבר 40 שנה, זה מטורף!

חשבתי על זה או יותר נכון נזכרתי שבילדות, כשהייתי פוגש ילד חדש שמוצא חן בעיניי, הייתי מיד ניגש אליו ומציע לו לבוא אליי. ככה סתם, ללא עכבות ותירוצים.

יש לי המון תמונות טובות עם האשה היפה הזאת, הילית, בכמעט 20 שנות נישואינו, אבל זאת בהחלט אחת הטובות שצילם אתמול בכשרון רב Yuval Fish שפגשנו במקרה בהופעה של סי היימן.

עמדתי הבוקר מול המראה ובמקום לחשוב על האין, המדינה והבלגן התחלתי לחשוב על כל מה שיש לי בחיי ויש המון! בראש וראשונה בריאות – תודה לאל חמסה חמסה.

בזמן האחרון אני במצב רוח מהורהר וחייב להודות גם טיפה עגמומי על העידן שאנו חיים בו בכלל ובמדינה שלנו בפרט. יש תחושה של אובדן ערכים, חמלה וערבות הדדית במרחב הציבורי.

היתה שנה בחיים שלי, בגיל 29, שהייתי ברמן בפאב בפלורנטין שנקרא "פרוזאק". אחי אסף שהוא שף במקצועו (עושה עד היום אוכל טעים למות), פתח את הפאב עם ישי אמיר/

אתמול יצאנו אשתי אני להליכת אחר צהריים לכאורה הכי שגרתית בשכונה, הליכה שמהר מאוד הפכה לרגע קסום ומיוחד עבור שנינו. שאלתי את עצמי מה הפך אותה לכזאת ואלה המסקנות:

אמא שלי חגגה 89 לפני חודש ועכשיו מגיעה המתנה שעשינו לה: "טיול עם יהושבע" – סרטון שרקחה בכשרון רב אסתי רקח – מצלמת סיפורים.

יש לי חבר בשכונה שגר בניין לידי. בדרך כלל אנחנו רואים יחד כדורגל (מונדיאל, ליגת האלופות) ואתמול באופן חריג הלכנו בערב לדרינק. לכאורה אין שום עניין בידיעה הזו, אז למה אני מספר לכם את זה?

אתמול דברתי עם אישיות מאוד רצינית ובכירה לגביי אתר והוא היה סקרן לגביי הרקע שלי אז סיפרתי לו קצת על הוריי וזה מה שאמרתי על אבא שלי ז"ל: אבי ד״ר דב בוברוביץ׳ ז"ל גדל בצפון הישן של תל אביב,

ישבתי אתמול לפגישת הכרות בגג ביתי עם מישהו שהציע לי להיפגש בקשר לשת״פ עסקי בנושא מסויים ואני תמיד אומר קודם כל כן ובא בראש פתוח.

ככל שאני מתבגר אני מבין שאחד הדברים המשמעותיים בחיים זה המורכבות, הגם וגם וגם. אפשר להעריך מישהו/י על תכונות מסויימות ובאותה נשימה לא להעריך תכונות אחרות ששוכנות אצלו זו לצד זו.

עברה עליי שנה מאתגרת, כל מיני עניינים אישיים שלא כאן המקום לפרטם, אבל יכול להגיד שדוקא בתקופה הזו, למדתי המון על עצמי ועל החיים ובעיקר על הכח האדיר שאני מוצא בתוכי להרים ולחזק את עצמי.

10 סיבות שגורמות לי להרגיש פה ושם קצת אאוטסיידר לרוח התקופה. 1. פחות מתחבר למסרונים בווטסאפ. 2. מתעקש לנהל שיחות טלפון קוליות. 3. עדיין אוהב קולנוע יותר מסדרות.

שלשום בערב ביקר אצלי חבר, ישבנו בגג עם בירה ומוזיקה כייפית ודיברנו על זה שבגיל 55 אחד היתרונות הגדולים, זו תחושת השלמות והקבלה העצמית. מרגיש בכל נים ונים בגופי את התחושה הזו.

אתמול היה לנו אירוע משפחתי מאוד מרגש וגם אמא שלי השתתפה. במצבה הבריאותי לא פשוט לה להשתתף באירועים כאלה (בכל זאת היא כבר כמעט בת 89), אך היא היא היתה נחושה להשתתף.

קמתי היום הפוך לגמריי לבוקר מלא משימות. אין לי מושג למה. אולי ישנתי לא טוב, אולי משהו אנרגטי.אני יושב כבר שלוש שעות מול המחשב ובוהה, משהו שכמעט לא קורה לי.

במקביל למסע הפיזי שאנו עוברים פה בפורטוגל (כל יום, יומיים מחליפים לוקיישן וזה לא כזה קל גם אם נראה מגניב התמונות), מתרחש גם סוג של מסע נפשי שעובר על כל אחד מאיתנו בנפרד ועל כולנו יחד.

להיות עצמאי, במיוחד במקצועות יצירתיים, במקרה שלי עיצוב וכתיבה, זה לא תמיד כזה פשוט וזוהר כמו שזה נראה ברגעים שאני מציג פה בגאווה מיתוג, אתר חדש או ראיון בבלוג.

צביקה פיק איננו. אני בהלם, הידיעה על מותו תפסה אותי בפורטוגל, הכי לא מוכן לידיעה עצובה שכזו. רק לפני שבועיים דיברנו והוא נשמע נהדר ומלא חיות, אמר שעוד חודש כנראה יחזור להופיע.

לנסוע מעל שעתיים בפקקים מהגיהנום עם כרטיס שנקנה לפני חצי שנה (וציפיה אינסופית להופעה) ולא להצליח להיכנס לאצטדיון כי לא מצליחים למצוא חניה אחת פנויה לרפואה קילומטרים מהמקום.

וידוי קטן…אנחנו עוברים פה טיול מטורף אבל לא אחת צץ לו שוב קונפליקט הפייסבוק ביני לבין אשתי. הצורך שלי לשתף ולתקשר את הטיול תוך כדי תנועה עם העולם לעומת הצורך שלה להימנע ולהיות רק בחוויה.

שמתי לב לאחרונה שתמיד חיפשתי את השלמות עד שהבנתי שאין דבר כזה. אבל כן יש שלם, גם אם לא מושלם. הרגשתי את זה תמיד בעברי כשחיפשתי שותפה לחיים, או בעיצוב הבתים שגרתי בהם וגם היום.

אתמול יצאנו לדייט בים, הילית ואני. הבאנו יין, נאצ׳וס ובייגלה והתמקמנו על גבעה ירוקה וקסומה מול השקיעה (ממש סצינה ל״חתונמי׳). כמובן שרציתי מייד להנציח את הרגע ולעשות תמונה רומנטית מול השקיעה.

כל כמה חודשים, במחזוריות די קבועה, צץ אחד החברים שלי פה בפיד ונכנס בראבאק שלי על הכתיבה והפעילות שלי בפייסבוק. היום זה היה חבר פייסבוק מעולם התקליטים / מוזיקה

בזמן האחרון אני במצב רוח מהורהר וחייב להודות גם טיפה עגמומי על העידן שאנו חיים בו בכלל ובמדינה שלנו בפרט. יש תחושה של אובדן ערכים, חמלה וערבות הדדית במרחב הציבורי.

פעם מזמן, בילדותי, ההורים שלי קנו לי בחו״ל נעלי אדידס רום (לבנות עם שלושה פסים כחולים למי שזוכר), הייתי הרוס עליהן, מרוב שאהבתי אותן, הנחתי אותן כל ערב על שרפרף מול המיטה וככה נרדמתי עם חיוך.

אולי אני נאיבי, אבל אני מאמין גדול בטוב ליבם הבסיסי של רוב בני האדם באשר הם. כאדם שמחפש כל הזמן משמעות ואיך להשתפר כאדם, כמעצב וכאיש מקצוע, אני לא מפסיק להעזר באנשים.

חוויתי אתמול בערב אירוע רגשי מטלטל שהפגיש את המציאות עם זיכרון מאוד משמעותיי בחיי והפער היה מאתגר. התארחתי בתכנית הרדיו ה'קרימינלס' של הקרמינולוגית והמרצה גילי בר דויד.

היום בצהריים היינו בקאמרי בהצגה ״סוס אחד נכנס לבר״ על פי הספר של גרוסמן, מומלצת בחום כמובן. הצגה אחרת, מטלטלת ומאוד מרגשת עם תצוגת משחק מעולם אחר של דרור קרן.