שנות העשרים, הכל נורא תמים ולכאורה אפשרי ופתוח, החיים פרושים כמו מניפה מיסתורית שנגלית לאט לאט מלאה הפתעות וריגושים, לצד לא מעט בדידות, קשיים וחיפושי דרך.

אתמול בערב הבנות הביאו מזרנים לסלון ונשכבנו כולנו על המזרנים על הרצפה החדשה והיפה בבית החדש-ישן המשופץ שלנו. שכבנו כולנו בשקט וקראנו ספרים. זה היה רגע כל כך כייפי ומרגש עבורי שאין לתאר.

כששאלו פעם את ג’ון לנון באחד הראיונות איך היתה עבורו חווית ה-LSD הראשונה שלו, הוא ענה: ״החוויה הכי פנטסטית ומבעיתה שחוויתי מעודי בעת ובעונה אחת״. חשוב לציין שהטריפ הזה תפס אותו בהפתעה.

בדרך חזרה הביתה מההופעת ביטלס שלנו אתמול בערב במושב גאליה, דיברנו על שיווק ועל פייסבוק. שאלתי את ניר, גלי ויהלי, מה ההגדרה לדעתם לשיווק בשתי מילים. אף אחד לא ענה מדוייק.

אתמול במשך כל היום חשבתי על אבא שלי. בעיקר בהקשר של כמה זה לא פשוט לגדול עם אבא כל כך חכם וההבנה שבמשך המון שנים, הרגשתי לא מספיק חכם וחזק, בהשוואה אליו (ואל האחים שלי שמאוד דומים לו).

אנו חיים בחצי השנה האחרונה בתקופה סופר מורכבת ולחוצה שמן הסתם אף אחד מאיתנו לא חווה מימיו. כאדם הסובל גם בימים רגילים מחרדות לא פשוטות בכל הקשור לענייני בריאות, החלטתי די בתחילת המגפה הארורה

לפני 25 שנה בהיותי בן 28, הייתי בדאון של החיים. אבי ז"ל חלה במפתיע בסרטן המוח ונפטר כעבור שמונה חודשים. לא מצאתי את עצמי בזוגיות וגם בקטע המקצועי לא הרגשתי בבית (כגיאוגרף).

זה מחזה לא ייאמן לראות את ההלם שאוחז בילד המגלה לראשונה שמישהו/י שהוא נורא אוהב / רוצה לא מחזיר לו אהבה בחזרה. זוכר את ליה הבת שלי בוכה לי בהיסטריה מכמירת לב…

היום התקשר אליי מישהו ממש מקסים שהכרתי לאחרונה ואמר לי שהוא עוקב אחריי בפייסבוק ודי משתאה לראות איך אני מספיק לעשות במקביל את כל הדברים שאני עושה, שזה אומר למי שלא בקיא…

אהבה זה החיים…בעיקר קבלה עצמית ואחריות אישית. הידיעה שהחיים הם סך כל הבחירות שלנו, הקטנות, הגדולות, הטובות והרעות. אהבה זה לקבל את עצמנו (ועל אותו משקל גם את האחר) גם כשרע, גם כשמפחדים…

בדמדומי הבוקר היכתה בי מחשבה קצת מבאסת…כמה מעט אנשים מדברים באמת אמיתי, פתוח מהלב, בלי אגו / פוזה / פאסון / מה יגידו / איך אני נראה וכו'. זה לא ייאמן כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בכל הבולשיט הזה.

יצאנו ביום חמישי אני ואשתי לאיזו גבעת דשא מגניבה בנמל יפו מעל הים עם בירות ופיצוחים ודיברנו על זה שאחת הבעיות בתקופה הזו של הקורונה זה שאין אופק, כל ההוויה הפכה למעין קו ישר ואחיד.

ככל שאני מתבגר, מתאמן ולומד להכיר יותר ויותר את עצמי ואת העולם, אני מבין שהמפתח לאושר שלי נמצא אצלי. ורק אצלי. אני האחראי הבלעדי על השמחה שלי ולא אף אחד אחר.

עכשיו עם סיום הסיבוב הראשון של הקורונה (אם אפשר לקרוא לזה סיום, נניח שכן) והחזרה ההדרגתית לשיגרה, חישבתי מסלול מחדש עם 10 שאיפות יומיות שהתחלתי ליישם השבוע…

בדימדומי הבוקר אחרי לילה ממש מבאס (ולא משנה מה הסיבה) הכתה בי שוב ההכרה שלחיות בשמחה זו החלטה!!! החלטה שדורשת אימון, התמדה ונחישות…להתלונן, להתעצבן, להיות קורבן זה הכי קל…

יום אחד בטיול קיץ משפחתי ביוון, בעודנו צועדים בשעת בין ערביים בסמטאותיה היפהפיות של חאניה, שאלה אותי ליה הבת שלי: "אבא, מה מבדיל לדעתך בין אנשים מצליחים לכאלה שלא?".

היום זה נשמע מצחיק, אבל ריתוק בצבא יכול להיחוות כטראומה לא פשוטה. כשהייתי בהיאחזות בשירותי בנח"ל, העינים שלי נעצמו ערב אחד לשניה, בבודקה השמירה (לא שהלכתי לישון או משהו), מה שנקרא ניקור…

בוקר אחד נסעתי לפגישה עסקית-שיווקית מתוכננת ברמת השרון, לא רחוק מצומת גלילות. קצת אחריי הפנייה מכביש 5 לגלילות, 100 מטר לפני הרמזור שמאלה בו הייתי אמור לפנות למקום הפגישה.

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב לא מעט על כל מיני שינויים רדיקליים שאנשים עושים לפתע בחייהם..עוזבים את כל המוכר והידוע והולכים אל הלא נודע. חלק נוסעים לטיול לזמן לא מוגדר למקומות נידחים בקצה העולם…

לפעמים בא לי קצת חופש מעצמי, קורה לכם? להיכנס לכמה ימים לחיים אחרים, לראש אחר לגמריי של מישהו אחר…לקחת פסק זמן כמו שאריק איינשטיין שר יפה בשיר, אבל מעצמי…

לפעמים בדימדומי הבוקר אני נשאב לא פעם ללופ של מחשבות על החיים עם תחושה קצת מתסכלת שאני לא לגמריי מצליח לפענח אותם…באותם רגעים של נים לא נים, דוקא אז, לכאורה ברגעים הכי לא מתאימים…

נושא שמאוד מעניין אותי לאחרונה זה אם אנשים נעשים פחות או יותר חברותיים עם השנים? האם זה עניין נסיבתי? האם הצורך באנשים משתנה בהתאם לנסיבות?

כנות זה מושג שהעסיק אותי מאז ומעולם, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. לא סתם כנראה עוד כילד התחברתי מאוד לשיר Honesty של בילי ג'ואל. היום במבט לאחור, אני מזהה שהייתה לי נטייה להיות כן מידי.

השבוע בשיחה עם איזה מכר, יותר נכון חבר די חדש בעניין כלשהו, הוא אמר לי בהיסח הדעת, כאילו דרך אגב: "אני רואה שיש לך הרבה עסקאות, אתרים, לוגואים, דפי נחיתה…טוב אתה עם הכריזמה שלך אני לא מתפלא…

אז מה לא בסדר בתמונה? לכאורה צילום תמים ושיגרתי מאחד מטיולי השבת המשפחתיים איפשהו, שלי עם שני האחים הגדולים שלי, אסף מימין ויובל משמאל…רק שחדי העין יתקשו לפספס שאני נראה עצוב בתמונה.

הזכרון הוא עניין מאוד מתעתע, אנו זוכרים את הסיפור שסיפרנו לעצמנו על מה ואיך שקרה ולא בהכרח את איך שהדברים קרו במציאות. למה חשבתי על זה? לפני שנה קיבלת מאות תמונות שהיו במגירות אצל אימי בשקופיות

נראה לי שאנחנו כבני אדם מתוכנתים לחשוב או יותר נכון רוצים להאמין שלכל בעיה יש פתרון, מהסיבה הפשוטה שזה צובע לנו את החיים בצבעים ורודים ואופטימיים והופך אותם קלים יותר (לכאורה).

הקיץ כבר באויר וזה זרק אותי במחשבות לאילת (גם בהקשר של מה שקורה לעיר הזאת עכשיו עם הקורונה). נזכרתי שכל קיץ באוגוסט היינו נוסעים עם החיפושית המקרטעת (בלי מזגן!!!) לדודה דבורה ז"ל באילת.

אנחנו כל כך דומים (במיוחד באופי) וכל היום רבים כמו שני תרנגולות, מתחרים על תשומת הלב בארוחות המשפחתיות (הילית ורומי על תקן הקהל). כל אחד משתלט בדרכו ובתורו על המרחב ולא מפסיק לדבר חחח!!!

לנו כישראלים יש נטייה מובהקת להלקות את עצמינו. זה בדי.אנ.איי שלנו, כנראה תוצאה של 2000 שנות גלות. ויש לנו גם נטייה כרונית לחשוב שפעם היה יותר טוב (לא תמיד עם קשר לעובדות).