לא יודע מה קרה לי הלילה, לא מצליח להירדם, עניין די נדיר אצלי אז הראש בלופים של מחשבות על העידן המורכב שאנו חיים בו, על הרשתות החברתיות שהשתלטו על העולם, על הבינה המלאכותית ותוצאותיה.

אין צורך לדאוג, הכל בסדר גמור, לא קרה שום אסון, רק צירוף של המצב הכללי בארץ ומס' ענייני יומיום מבאסים שלא כאן המקום לפרטם. מה שחשוב לי לספר זה איך אני מתמודד עם זה.

תמיד כשאומרים שההפך מאהבה זה שנאה, אני מתקן ואומר שלדעתי זו הנחה מוטעית. ההפך מאהבה זה פחד! החלטתי לאחרונה, בהגיעי לשנתי ה-56, להתחיל לחיות בלי פחד, רק באהבה

בלי קשר למצב במדינה שעושה לי המון מחשבות על מה זה בית, תרבות, שפה, שייכות, זמן, תנועה, מעגליות ועוד המון דברים מעניינים יותר ופחות, אני מרגיש שעובר עליי משהו שלא עבר עליי המון זמן.

מקומות בדומה למוזיקה, אוכל ואנשים, מחזירים אותנו בשניה אחת להוויה שלמה משמעותית שהיינו נתונים בה פיזית ונפשית, בתקופה שהיה לנו קשר תדיר לאותו מקום.

חשבתי על זה בדמדומי הבוקר, בדקות האלה של נים לא נים, שבחיים דוקא לקראת הסיטואציות הכי גדולות ודרמטיות שרובן ידועות מראש, אי אפשר להתכונן. לא משנה כמה נקרא ונחקור בעניין.

העתיד הוא פיקציה וזו עובדה. אין דבר כזה! הוא מתרחש רק בראש שלנו ובדרך כלל כל קשר בין התרחישים שיש לנו לגביו בראש לבין המציאות, מקרי בהחלט.

פסטיבל יום ההולדת החל שלשום בבוקר בביקור אצל אמא שלי עם הילית והבנות, נמשך בערב עם הופעה חלומית של המוזיקאי דודי לוי בביתי עם 30 חברים מקסימים.

אתמול אחרי ההופעה הנפלאה של ארקדי דוכין בהיכל התרבות, הלכנו סיגלי ואני לשתות משהו ב״שופטים״, פאב שאני מאוד אוהב כבר 40 שנה, זה מטורף!

חשבתי על זה או יותר נכון נזכרתי שבילדות, כשהייתי פוגש ילד חדש שמוצא חן בעיניי, הייתי מיד ניגש אליו ומציע לו לבוא אליי. ככה סתם, ללא עכבות ותירוצים.

יש לי המון תמונות טובות עם האשה היפה הזאת, הילית, בכמעט 20 שנות נישואינו, אבל זאת בהחלט אחת הטובות שצילם אתמול בכשרון רב Yuval Fish שפגשנו במקרה בהופעה של סי היימן.

עמדתי הבוקר מול המראה ובמקום לחשוב על האין, המדינה והבלגן התחלתי לחשוב על כל מה שיש לי בחיי ויש המון! בראש וראשונה בריאות – תודה לאל חמסה חמסה.

בזמן האחרון אני במצב רוח מהורהר וחייב להודות גם טיפה עגמומי על העידן שאנו חיים בו בכלל ובמדינה שלנו בפרט. יש תחושה של אובדן ערכים, חמלה וערבות הדדית במרחב הציבורי.

היתה שנה בחיים שלי, בגיל 29, שהייתי ברמן בפאב בפלורנטין שנקרא "פרוזאק". אחי אסף שהוא שף במקצועו (עושה עד היום אוכל טעים למות), פתח את הפאב עם ישי אמיר/

אתמול יצאנו אשתי אני להליכת אחר צהריים לכאורה הכי שגרתית בשכונה, הליכה שמהר מאוד הפכה לרגע קסום ומיוחד עבור שנינו. שאלתי את עצמי מה הפך אותה לכזאת ואלה המסקנות:

אמא שלי חגגה 89 לפני חודש ועכשיו מגיעה המתנה שעשינו לה: "טיול עם יהושבע" – סרטון שרקחה בכשרון רב אסתי רקח – מצלמת סיפורים.

יש לי חבר בשכונה שגר בניין לידי. בדרך כלל אנחנו רואים יחד כדורגל (מונדיאל, ליגת האלופות) ואתמול באופן חריג הלכנו בערב לדרינק. לכאורה אין שום עניין בידיעה הזו, אז למה אני מספר לכם את זה?

אתמול דברתי עם אישיות מאוד רצינית ובכירה לגביי אתר והוא היה סקרן לגביי הרקע שלי אז סיפרתי לו קצת על הוריי וזה מה שאמרתי על אבא שלי ז"ל: אבי ד״ר דב בוברוביץ׳ ז"ל גדל בצפון הישן של תל אביב,

ישבתי אתמול לפגישת הכרות בגג ביתי עם מישהו שהציע לי להיפגש בקשר לשת״פ עסקי בנושא מסויים ואני תמיד אומר קודם כל כן ובא בראש פתוח.

ככל שאני מתבגר אני מבין שאחד הדברים המשמעותיים בחיים זה המורכבות, הגם וגם וגם. אפשר להעריך מישהו/י על תכונות מסויימות ובאותה נשימה לא להעריך תכונות אחרות ששוכנות אצלו זו לצד זו.

עברה עליי שנה מאתגרת, כל מיני עניינים אישיים שלא כאן המקום לפרטם, אבל יכול להגיד שדוקא בתקופה הזו, למדתי המון על עצמי ועל החיים ובעיקר על הכח האדיר שאני מוצא בתוכי להרים ולחזק את עצמי.

10 סיבות שגורמות לי להרגיש פה ושם קצת אאוטסיידר לרוח התקופה. 1. פחות מתחבר למסרונים בווטסאפ. 2. מתעקש לנהל שיחות טלפון קוליות. 3. עדיין אוהב קולנוע יותר מסדרות.

שלשום בערב ביקר אצלי חבר, ישבנו בגג עם בירה ומוזיקה כייפית ודיברנו על זה שבגיל 55 אחד היתרונות הגדולים, זו תחושת השלמות והקבלה העצמית. מרגיש בכל נים ונים בגופי את התחושה הזו.

אתמול היה לנו אירוע משפחתי מאוד מרגש וגם אמא שלי השתתפה. במצבה הבריאותי לא פשוט לה להשתתף באירועים כאלה (בכל זאת היא כבר כמעט בת 89), אך היא היא היתה נחושה להשתתף.

קמתי היום הפוך לגמריי לבוקר מלא משימות. אין לי מושג למה. אולי ישנתי לא טוב, אולי משהו אנרגטי.אני יושב כבר שלוש שעות מול המחשב ובוהה, משהו שכמעט לא קורה לי.

במקביל למסע הפיזי שאנו עוברים פה בפורטוגל (כל יום, יומיים מחליפים לוקיישן וזה לא כזה קל גם אם נראה מגניב התמונות), מתרחש גם סוג של מסע נפשי שעובר על כל אחד מאיתנו בנפרד ועל כולנו יחד.

צילום: ציפי וילמובסקי. להיות עצמאי, במיוחד במקצועות יצירתיים, במקרה שלי עיצוב וכתיבה, זה לא תמיד כזה פשוט וזוהר כמו שזה נראה ברגעים שאני מציג פה בגאווה מיתוג, אתר חדש או ראיון בבלוג.

לנסוע מעל שעתיים בפקקים מהגיהנום עם כרטיס שנקנה לפני חצי שנה (וציפיה אינסופית להופעה) ולא להצליח להיכנס לאצטדיון כי לא מצליחים למצוא חניה אחת פנויה לרפואה קילומטרים מהמקום.

וידוי קטן…אנחנו עוברים פה טיול מטורף אבל לא אחת צץ לו שוב קונפליקט הפייסבוק ביני לבין אשתי. הצורך שלי לשתף ולתקשר את הטיול תוך כדי תנועה עם העולם לעומת הצורך שלה להימנע ולהיות רק בחוויה.

שמתי לב לאחרונה שתמיד חיפשתי את השלמות עד שהבנתי שאין דבר כזה. אבל כן יש שלם, גם אם לא מושלם. הרגשתי את זה תמיד בעברי כשחיפשתי שותפה לחיים, או בעיצוב הבתים שגרתי בהם וגם היום.