כנות זה מושג שהעסיק אותי מאז ומעולם, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. לא סתם כנראה עוד כילד התחברתי מאוד לשיר Honesty של בילי ג'ואל. היום במבט לאחור, אני מזהה שהייתה לי נטייה להיות כן מידי.

השבוע בשיחה עם איזה מכר, יותר נכון חבר די חדש בעניין כלשהו, הוא אמר לי בהיסח הדעת, כאילו דרך אגב: "אני רואה שיש לך הרבה עסקאות, אתרים, לוגואים, דפי נחיתה…טוב אתה עם הכריזמה שלך אני לא מתפלא…

אז מה לא בסדר בתמונה? לכאורה צילום תמים ושיגרתי מאחד מטיולי השבת המשפחתיים איפשהו, שלי עם שני האחים הגדולים שלי, אסף מימין ויובל משמאל…רק שחדי העין יתקשו לפספס שאני נראה עצוב בתמונה.

הזכרון הוא עניין מאוד מתעתע, אנו זוכרים את הסיפור שסיפרנו לעצמנו על מה ואיך שקרה ולא בהכרח את איך שהדברים קרו במציאות. למה חשבתי על זה? לפני שנה קיבלת מאות תמונות שהיו במגירות אצל אימי בשקופיות

נראה לי שאנחנו כבני אדם מתוכנתים לחשוב או יותר נכון רוצים להאמין שלכל בעיה יש פתרון, מהסיבה הפשוטה שזה צובע לנו את החיים בצבעים ורודים ואופטימיים והופך אותם קלים יותר (לכאורה).

הקיץ כבר באויר וזה זרק אותי במחשבות לאילת (גם בהקשר של מה שקורה לעיר הזאת עכשיו עם הקורונה). נזכרתי שכל קיץ באוגוסט היינו נוסעים עם החיפושית המקרטעת (בלי מזגן!!!) לדודה דבורה ז"ל באילת.

אנחנו כל כך דומים (במיוחד באופי) וכל היום רבים כמו שני תרנגולות, מתחרים על תשומת הלב בארוחות המשפחתיות (הילית ורומי על תקן הקהל). כל אחד משתלט בדרכו ובתורו על המרחב ולא מפסיק לדבר חחח!!!

לנו כישראלים יש נטייה מובהקת להלקות את עצמינו. זה בדי.אנ.איי שלנו, כנראה תוצאה של 2000 שנות גלות. ויש לנו גם נטייה כרונית לחשוב שפעם היה יותר טוב (לא תמיד עם קשר לעובדות).

אידור היה החבר הכי טוב שהיה לי. כבר 33 שנים, לא ייאמן…בגיל 53 אין חברים כאלה והאמת היא שגם לא בגילאי 18-20…במשך שנתיים וחצי קצרות להחריד שזכיתי להכירו, לא היו לי חברים כאלה ואני כל כך מתגעגע אליו.

אחים לדעתי הוא אחד המרכיבים המהותיים בבניית האישיות של כל אדם, במיוחד בגילאים מוקדמים. לא אגזים אם אגדיר את מערכת היחסים הקדומה הזו בין אחים כמגרש אימונים ראשוני לרכישת כל מיני סוגים של מיומנויות

היום ליה הבת שלי שאלה אותי איך זה יכול להיות שסבא וסבתא (ההורים שלי), לא היו בשואה…אז אמרתי לה שהם נולדו בארץ למזלם וסיפרתי לה שוב את הסיפור: סבא שלי, יחיאל ארליך ז"ל נולד וגדל בפולין…

טוב אז למרות הקורונה והסגר, היה לי אתמול יום הולדת ביתי וכייפי במיוחד עם שלוש הנשים האהובות של חיי…הילית, רומי וליה. לא הרגשתי שחסרים לי שיגועים, בילויים וכו'! היה לי ממש כייף המינימליזם הביתי הזה…

הייתי אמור לחגוג היום אחה"צ מסיבת יום הולדת עם 100 חברים, הופעה של סי היימן ומסיבת ריקודים מטורפת של די.ג'י גלי מרגלית בבר מגניב בכפר סבא…אז בוטל כמובן הרבה לפני שהספקתי לפרסם ולהוציא הזמנות.

כשאני חושב על עצמי בהקשר של פסח, מעבר לזה שאני מאוד אוהב את החג הזה שמסמל עבורי התחדשות, אביב (העונה הכי אהובה עליי), חופש וגם יום הולדת שחל באפריל, מייד קופץ לי לראש…

איך אומרים? להצלחה יש אבות רבים והכשלון הוא יתום! לכאורה זה נכון והייתי אומר שאנו כבני אדם וכחברה, במיוחד פה בפייס וברשתות החברתיות ובכלל, בורחים מכשלון כמו מאש.

עכשיו, בתנאים הנוכחיים של הקורונה וההסגר, אני נוכח לראות בתנאי מעבדה כמה נכון המשפט "מחשבה יוצרת מציאות" (ולא שלא ידעתי את זה קודם), אבל זה באמת מדהים להיות ער לזה בתנאים אופטימליים.

כשאני חושב על זה לעומק, החיים הם (גם) רצף של פרידות: פרידה מהרחם, פרידה מהינקות, פרידה מהילדות, פרידה מהנעורים, פרידה מהרווקות, פרידה מהעלומים, פרידה מחברים (מכל מיני סיבות), פרידה מאמונות…

פעם הייתי אדם מרצה…בכל מחיר…העיקר שיאהבו אותי!!!…שילוב של ילד נמוך משמעותית מכולם (הכינוי "אלדד הגמד: ליווה אותי כל ילדותי ונעוריי, כי התפתחתי פיזית מאוחר), בן זקונים, אח לשני אחים גדולים…

מפאת אירוע אישי (לא אלאה אתכם בפרטים), נאלצתי לבלות השבוע שעות רבות במקום לא אידיאלי בלשון המעטה לימי קורונה, מה שנקרא בלב המאפלייה, האמא של כל החרדות שלי!

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה", כתב הסופר טולסטוי בפתיחה של "אנה קרנינה". משפט גאוני!!! אני גדלתי במשפחה לגמריי לא אומללה אך גם לא מאושרת עד הגג כל הזמן.

מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי למסיכות ואיפור! עולם התיאטרון מאוד קסם לי ויזואלית, ואחת הסיבות הגדולות שהתאהבתי בדיויד בואי, עוד לפני ששמעתי את המוזיקה שלו, היתה החזות יוצאת הדופן שלו.

השבוע ישבנו אני ורעייתי (איך אני נשמע פתאום כמו ביבי? 😜) אחרי ארוחת בוקר די שגרתית ונכנסנו לשיחה מעניינת על החיים…ואז אמרתי לה שהדבר שאני מרגיש לגביו הכי בר מזל בחיים האלה…

מעבר לפחד / חרדה שכבר נתתי לו פה ביטוי, הקורונה גם העניקה לי כל מיני מחשבות ותובנות חיוביות ששמח לחלוק איתכם פה. לא יעזור, חיינו שלובים פה זה בזה…אנו חיים על אותו מרחב קטן וצפוף, קשה ולא פשוט.

לפעמים צריך להביט אחורה, להבין מה היה, מה יש ומה רוצים / חולמים שיהיה…לחשב מסלול מחדש? וכשאני מסתכל על השנים האחרונות, אני שמח לראות שאלו היו השנים הטובות בחיי.

משהו הבזיק לי (אין לי מושג למה דוקא היום) על הצורך המנוגד שיש לרובנו בין הרצון שטבוע בנו מצד אחד לשגרה ובטחון לבין התשוקה לריגוש וסיכון מהצד השני, או במילים אחרות בין הידוע, הבטוח והמוכר ללא ידוע…

אני עובד עכשיו על פרוייקט מאוד רציני, גדול, שדורש לא מעט אנרגיות ובעיקר לצאת מאזור הנוחות ומידי פעם מתגנבות מחשבות…'למה הייתי צריך את זה בעצם? ', 'מה היה לי רע בלי זה'?

אם יש משהו שיכול להוציא אותי מדעתי, זה אנשים חסרי מילה. אנשים שמבטיחים משהו ואז שוברים את ההבטחה בלי למצמץ! עם כל הנסיון של 53 שנות חיים, עוד לא מצאתי דרך להתמודד עם הסוגייה הזו בנונשלנטיות…

לצד כל ההנאות והסיפוק בחיים, יש גם ים של התמודדויות עם אלף ואחד דברים מאתגרים… בירוקרטיה בלתי נסבלת במוסדות מדינה וציבור, שיגרה שוחקת ביחסים (ולא רק זוגיים), ענייני בריאות…

היתה לי לאחרונה הארה רצינית עם עצמי (ממקום חוויתי רגשי עמוק, לא שכלי ולוגי) לגביי מערכות יחסים…פתאום קלטתי שכולנו כבני אדם נורא רוצים קירבה, פתיחות ואינטימיות במערכות יחסים…

אכזבות הן לצערנו חלק בלתי נפרד מהחיים, יושבות על התפר או יותר נכון הפער שבין הרצוי למצוי ולטעמי מקור בלתי נגמר של אומללות. נתנו את הלב למישהו באיזה עניין ואנו מצפים לפידבק ולא מקבלים, אז אנו מאוכזבים…