נפגשתי לא מזמן עם עם חבר לבוקר תל אביבי. ארוחה בקוסם, קפה, תקליטים. בדיוק כמו שאני אוהב. זה חבר שאני מאוד מעריך. פתוח, כנה, לארג׳ בנשמה. קבענו בקוסם, ולא ראיתי אותו כמה שבועות.

אשר יגורנו בא. לא שאין יותר אמת. הבעיה היא שקשה יותר ויותר לדעת מה אמיתי ומה לא. מישהו פרסם באינסטגרם תמונה של גל גדות, כביכול יושבת ביציע בגמר המונדיאל כשהיא לובשת את חולצתו של ימאל.

השבוע, כשוורד מוסנזון, עורכת הספר שלי "עד שנגיע", שאלה אותי מתי אני שולח לה את הדראפט המלא עם כל התיקונים, קפץ לי מיד לראש רפי כהן ז"ל, חבר שהיה לי כמו אח.

השבוע בפגישה עם חבר התגלגלה שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים. שיחה כזו שכל אחד לוקח למקום האישי שלו, אבל הבסיס דומה: אנחנו מגיעים לגיל מסוים ולא משנה אם זה 40, 50 או 60 ומבינים:

מישהי מאוד קרובה אליי ברמה האישית התקשרה לפני כמה ימים כדי לספר לי שהיא כותבת עכשיו ספר מאוד יקר לליבה ומשהו בדרך שאני כותב פה בפייס חילחל אליה והשפיע עליה באיזשהו אופן.

כל פעם שאני רואה את הצאלון האדום פורח מהמרפסת בדירה של אמא ז״ל בחולון, אני על סף בכי. זה מחזיר אותי לשבתות שבהן היינו באים אליה לביקור, ואיך שמייד הייתה קוראת לרומי וליה/

כשאנחנו פועלים בלי פחד, באמת השמיים הם הגבול. בלי הזמזומים של "אם זה ייכשל", "מה יגידו", "איך אראה", "אולי אני מגזים הפעם" ועוד קולות קטנים שמנסים לשמור עלינו, אבל לא פעם גם עוצרים אותנו.

בזמן האחרון אני מהרהר לא מעט בשאלה איזה מן גבר אני בשלב הזה של חיי.אולי זו החלפת הקידומת לספרה 6 שממש מציצה מעבר לפינה. אולי זו השנה המטלטלת שעברתי. אולי היתמות המאוחרת.

מכירים את הרגעים האלה שבהם אתם מתבוננים על המציאות ויש לכם תחושה חזקה שאתם פשוט לא מצליחים להבין אותה? בראש מתרוצצות בלי סוף מחשבות, תקוות, חרדות ובעיקר מילות קוד שמגיעות מכל עבר.

בשבתות היינו מטיילים המון. בהתחלה כל המשפחה, ובהמשך, כשהאחים יובל ואסף כבר לא היו בבית, רק ההורים ואני. התחושה היתה הרבה פעמים כמו של בן יחיד.

השבוע שוחחתי עם חבר שאני מאוד אוהב, ואיכשהו הקשבתי לו ברצינות ואמרתי משהו שאני מאמין בו מאוד: ברור לי שיהיו כאלה שיתחברו מאוד, וכאלה שפחות. זה הכי טבעי בעולם. אני באמת מכבד את זה.

מה אעשה בחיים? במה אעבוד? מה יהיה המקצוע שלי? קשה לדעת עכשיו. אבל אתה לא צריך להחליט היום לכל החיים. החיים הם תהליך של חקירה. אולי תעבוד במשהו יצירתי, אולי תעזור לאחרים.

את אליעזר הכרתי בשכונה שלי, אם המושבות, דרך לילך, קולגה למקצוע. אליעזר היה חשמלאי מומחה, אבל הרבה מעבר לזה. איש של פתרונות, כזה שניגש לעבודה שלו עם תשוקה אמיתית ואהבה נדירה.

יש רגעים שהזמן פשוט לא מצליח לגעת בהם. לפני 50 שנה צעדתי בהתרגשות היסטרית לבניין הזה בחולון , אז הוא היה קולנוע ״מגדל״, כדי לראות בפעם הראשונה את מלחמת הכוכבים. לא רק הסרט היה אירוע.

אם גדלתם בשנות ה־70-80, יש סיכוי טוב שהפוסט הזה ייקח אתכם ישר לשם. הזכרון הוא עניין מאוד מתעתע, אנו זוכרים את הסיפור שסיפרנו לעצמנו על מה ואיך שקרה.

החיים, אם נרצה או לא, בנויים ממש כמו ספר מפרקים וכמה שאנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מיוחדים, אצל רובנו הם די דומים: לידה, גדילה, פעוטון, גן, בית ספר יסודי, תיכון, צבא, לימודים או השתלמות.

השבוע, אחרי שפרסמתי פוסט על האתר של צדי צרפתי, לקוחה שעבדתי איתה פעם כתבה לי: "כל הכבוד, איך אתה מצליח. אתה נראה ממש טוב בתמונה עם צדי – חתיך, עם המון נוכחות וכריזמה".

היום שמעתי את Still Life של להקת Van der Graaf Generator. אלבום נפלא שהייתי שומע בלופים בגיל 26. המוזיקה שלהם, ובמיוחד הקול של הסולן Peter Hammill, נגעה בי אז במקומות מאוד עמוקים וחשופים.

כבר כתבתי פה כמה פעמים שאני עובר שנה לא פשוטה, מהמורכבות שידעתי מזה שנים בכל הרמות. אישית, משפחתית, מקצועית וגם ארצית. השבוע כתבתי פוסט שהדהד את התחושות האלה.

לפני 29 שנה אבא שלי חלה בסרטן המוח ונפטר שמונה חודשים אחרי הגילוי. במהלך התקופה הנוראית הזאת, כשהמצב שלו עוד אפשר, היינו לוקחים אותו לבילויים קטנים בעיקר לפאבים שהוא אהב.

מילה טובה.אתמול אחר הצהריים נסעתי תחת אש חחח להחזיר את רומי מהבסיס אי שם במרכז הארץ (היותר רחוק). כשחזרנו הביתה כעבור שעה וחצי גיליתי שג'יפ יוקרתי חסם את החניה שלי.

דברים מטורפים שמוצאים בבית של אמא ז״ל. תנור חשמל. עובד. חמישים וחמש שנה לפחות שאני זוכר אותו בפינה הקבועה של החורף.
בגיל חמש הייתי יושב קרוב קרוב אליו.

עד גיל שלושים חייתי על העתיד. על היום שבו "יהיה לי" ואז אהיה מאושר. זוגיות. מקצוע. כסף. בית. חברים. והאושר? הוא לא באמת הגיע, כי אין דבר כזה "כשאגיע".

ביום האהבה הזה, 2026, מוצא את עצמי מתבונן לא רק באהבה סביבי, אלא גם בתחושות הפחד והחרדה שחזרו לבקר אצלי לאחרונה סביב עניינים מקצועיים, אישיים, וגם ובעיקר סביב ענייני המדינה האהובה והיחידה שלנו/

אני עובר תקופה דרמטית. פרידה מאמא שלי, תזוזות במשפחה, שינויי עומק בעבודה והגוף, שותף ותיק לדרך, לא נשאר אדיש ונכנס לאירוע. מדבר, מאותת. זה התחיל עם איזה עניין בעין והמשיך דרך כאבי שיניים.

חשבתי על זה או יותר נכון נזכרתי שבילדות, כשפגשתי ילד חדש שמצא חן בעיניי, הייתי פשוט ניגש אליו ומציע לו לבוא אליי.

יש תקופות בחיים שבהן אתה נדרש לעצור, לבחון הכול, לפרק ולהרכיב מחדש. זה קרה לי קצת לפני גיל 30, עם מותו של אבי ז״ל.

אם כבר נפתחנו, אז הנה 25 עובדות שבטח לא ידעתם עליי. נולדתי פג בחודש השביעי, נקרע לאמא שלי ז"ל הרחם (קיבלה כמות היסטרית של מנות דם),

שאצליח להתרגל לחיים החדשים בלי אמא וכיתום ללא הורים ולהיות פחות עצוב. שתהיה שנה של שקט נטולת מלחמות, בתוך ישראל ומחוצה לה.

עושה את ההליכה היומית והבטרייה בטלפון נגמרה. ובאה לי פתאום המחשבה האוטומטית:"רק שאמא לא תתקשר בדיוק עכשיו כשאני לא זמין".