יש תקופות בחיים שאתה לא באמת חי , אתה מחזיק מעמד. נושם בין רגע לרגע, רק כדי לא להתפרק.
בארץ התפוצצו אוטובוסים בזה אחר זה. פיגועי התופת של תקופת ממשלת פרס מילאו את האוויר בפחד, רגע לפני הכניסה הכמעט אינסופית של נתניהו לחיינו. הכול הרגיש על הסף, מתוח, טעון, שברירי.
ובתוך כל זה, אבא שלי גסס מסרטן המוח. הייתי מגיע בערבים לאיכילוב, יושב לידו, ואז יוצא משם עם לב כבד מדי לשאת.
שם, בין המסדרונות והשתיקות, כמעט בלי להבין איך, התחלתי לכתוב את הספר "עד שנגיע". ספר שאני קרוב לסיים רק עכשיו, שלושים שנה אחרי, וחצי שנה אחרי מותה של אימי.
בימים עבדתי כגיאוגרף, עורך תחקירים לשימור מבנים ישנים בתל אביב. משמר עבר של אחרים בזמן שההווה הפרטי שלי הלך ונשמט לי בין הידיים.
באיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב לברוח, להתאוורר, גם אם רק לשבריר של זמן. נסעתי עם חברתי דאז, שירז, לשבוע בלונדון. שבוע שנולד מתוך עייפות, עצב, ורצון פשוט לנשום אוויר פחות מכאיב.
בתוך כל זה זה, היו שם כמה רגעים נפלאים. ההופעה של ניק קייב ב'בריקסטון אקדמי'. חושך מהפנט, והמוזיקה של האמן האדיר הזה ממלאת לי כל נים בגוף. שעתיים בלתי נשכחות שנתנו לי תחושה שאני לא היחיד שמסתובב בעולם עם לב שבור.
והיו גם הדברים הקטנים, התיירותיים:
מעבר חצייה מצולם באבי רואד, שיטוטים בקמדן ועוד רגעים קטנים ומתוקים של חיים בתוך הסערה.
אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה ככה, אבל היום ברור לי, הטיול ההוא לא היה כדי לנוח, יותר כדי לשרוד. ואיכשהו, בין אבי רואד לבריקסטון אקדמי, בין פחד לאובדן, התחלתי לבנות לעצמי דרך חזרה.
