אתמול חבר משותף העלה תמונה ישנה של רפי כהן ז"ל, חבר אהוב מאוד שלי ושל רבים נוספים מטיול שלו בהודו לפני המון שנים. קיבלתי דקירה בלב כשראיתי את התמונה…והיום חלפתי במקרה מתחת לבית שלו.

היתה לי היום תובנה שהדבר שגורם לי הכי הרבה שמחה ושלווה (בנוסף לאלמנט הכה חשוב של לשאוף תמיד וגם להצליח לא מעט פעמים להיות ברגע, כאן ועכשיו) זה להיות ב'סטייט אוף מיינד' של השלמה / קבלה.

חשבתי אתמול שכמעט כל מה שיש לי בחיים (ולכולנו), זה סך כל הבחירות שלנו, החל מהדברים הכי גדולים ועד הקטנים ביותר. אנו בוחרים יום יום מחדש עם מי לחיות, במה לעבוד, מה לאכול, איך לנוע בדרכים…

משפט שאני שומע הרבה…מה אתה מתרגש שההוא אמר לך ככה או ככה? ומה אתה מתרגש כל כך מהתקליטים? ומה אתה מתרגש מהבחירות? יאללה אחי בחייאת אתה לוקח כל דבר יותר מידי ללב!

יותר ויותר אנשים חשים בודדים בעולם ובחייהם הנוכחיים, למרות הרשתות החברתיות ויש הגורסים אפילו בגללן. הידעתם שבאנגליה אפילו מינו שר לענייני בדידות? ואני שואל את עצמי איך זה יכול להיות?

לפעמים נדהם מהצרכים הסותרים וההפוכים שחיים בתוכי (וכמובן כנראה בכל אחד). אחד הבולטים לצורך הדיון הוא הרצון והצורך בהרגלים קבועים, בשגרה ובה בעת ההפך המוחלט וזה לא תמיד פשוט.

ילדים צוחקים המון וככל שאנחנו מתבגרים אנחנו קצת מאבדים את זה, את היכולת לצחוק בפה מלא כמוהם. כמו שהיינו פעם. אולי זו הידיעה, האחריות (על ילדים וקריירה), הדאגות, התפקידים, עול הפרנסה וכו'.

בחיים לצד שמחה, אהבה, חברות, פרגון ויתר הרגשות החיוביים, יש לצערנו גם לא מעט רגשות שליליים שאנו לא אוהבים להרגיש ועוד יותר לא אוהבים לדבר עליהם כי זה לא נעים לדבר על רגשות מכוערים.

אחד הדברים שהכי אהבתי בילדות זה הטיולים המשפחתיים כשהיינו נוסעים בחגים ו/או בחופש הגדול לכמה ימים עם אוהל…בד"כ לכנרת או לאילת. זוכר את הפעם הראשונה כשפתאום נפרש בירידות לכנרת…

פעם, לא כל כך מזמן, עד גיל 40 בערך, התעסקתי בלי סוף ב'אישיו' שנקרא 'חברים', באופן כמעט אובססיבי עד כדי כך שהגדרתי את עצמי דרך החברים וסוג החברים שהיו לי. אם יש לי חבר מגניב, הכי Cool בחבר'ה?

כל פעם כשאנחנו באים לביקור אצל אמא שלי ועולים בשביל הכניסה של הבניין, אותו בניין בו בו נולדתי וגדלתי, אני נזכר ברגע של הצילום הזה…בדרך ליום הראשון בכיתה א'.

מאז שאני זוכר את עצמי היו תמיד אומרים לי: 'אתה אמיתי'! בכל תחנות חיי, ביסודי, בתיכון, בתנועת הנוער, בגרעין הנח"ל, באוניברסיטה, בלימודי העיצוב…הטייטל הזה 'אתה אמיתי' תמיד חזר על עצמו.

אלדד הבוגר: "אתה רואה, כל הדאגות היו לשווא, דברים תמיד מסתדרים בסוף, אז מה עזרו כל הדאונים? בסוף כל אחד מוצא את מקומו ואת היעוד שלו". אלדד הצעיר: חכם גדול…בדיעבד הכל פשוט, אבל איפה היית אז?

מאז שאני זוכר את עצמי, שמעתי לא פעם, כאקסיומה, מכל מיני אנשים בדרכי את המשפט: "אנשים לא משתנים!" ואני שואל מאיפה הם שאבו את ההנחה הזו שנאמרה ע"פ רוב גם בבטחון מוחלט כאילו זו עובדה מדעית.

אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, זה להיפגש עם חברים לשחנ"ש (שיחות נפש כמו שליה הבת שלי קוראת לזה)…איזה כייף לי שאני מוקף אנשים וחברים/ות טובים, אמפתיים, שתמיד אפשר להרים טלפון, לדבר.

נפגשתי היום עם לקוח רציני, הייתי אומר אסטרטגי, איש מאוד מצליח בתחומו ודיברנו בשיחה ביו היתר על הצלחה. הסכמנו שהצלחה בראש וראשונה, מעבר לכשרון שהוא תנאי הכרחי ובהחלט קריטי, מחייבת חריצות.

עד לפני לא כל כך הרבה שנים הייתי צריך אישורים לכל דבר. ומכל אחד כמעט, חוץ מעצמי. אישור מאמא שלי שאני בן טוב, מהאחים שלי שאני אח טוב, מהחברים שלי שאני חבר טוב, מהלקוחות שלי שאני איש מקצוע טוב