התחלתי לאהוב את ניק קייב, כשיצא The good son המדהים, אי שם לפני שלושים שנה.
מאז אני עוקב אחריו באדיקות. רכשתי כל אלבום והייתי 3 פעמים בהופעות שלו, כל אחת יותר מדהימה מהשניה. הראשונה ב-1994 בסינרמה, השניה ב-1996 בבריקסטון אקדמי בלונדון והשלישית לפני שנה בהיכל מנורה, ההופעה הכי טובה שראיתי בימי חיי (וראיתי הרבה הופעות).
נורא להגיד את זה, אבל מאז הטרגדיה של מות בנו (בנפילה מצוק), האלבומים שהוציא (האלבום הזה ועוד אחד לפניו) פשוט שומטי לסתות, הייתי אומר יצירות אמנות נשגבות. עצובות נורא ובאותה מידה מרוממות נפש (כך כמובן גם ההופעות).
בנוסף לנסיבות הטרגיות והעצובות, נראה לי שהמוזיקה שלו גם השתנתה והפכה יותר נוגה ואוירתית בשנים האחרונות בעקבות עזיבתו של מיק הארווי מלהקת הליווי שלו (הזרעים הרעים) והזזתו של וורן אליס לפרונט.
תמיד חשבתי שהוא נורא דומה לאונרד כהן וככל שהוא מתבגר הדמיון הולך ומתחזק! באלבום הזה עוד יותר. אל תפספסו אותו! מאסטרפיס ❤️
