התחלתי לאהוב את Nick Cave כשיצא The Good Son המדהים, אי שם לפני יותר משלושים שנה.

מאז אני עוקב אחריו באדיקות.
קניתי כמעט כל אלבום, והייתי בשלוש הופעות שלו, כל אחת מדהימה יותר מהשנייה.

הראשונה ב-1994 בסינרמה,
השנייה ב-1996 ב-Brixton Academy בלונדון,
והשלישית ב-2018 בהיכל מנורה אולי ההופעה הכי טובה שראיתי בחיי (וראיתי לא מעט הופעות).

נורא להגיד את זה, אבל מאז הטרגדיה הנוראה של מות בנו ארתור, האלבומים שהוא הוציא פשוט שומטי לסתות. האלבום הזה, יחד עם Skeleton Tree, הם בעיניי יצירות אמנות נשגבות.

מוזיקה עצובה מאוד אבל באותה מידה גם מרוממת נפש.
כך גם ההופעות שלו בשנים האחרונות.

מעבר לנסיבות הטראגיות, נדמה שגם המוזיקה עצמה השתנתה.
היא הפכה נוגה ואטמוספרית יותר, בין היתר מאז עזיבתו של Mick Harvey את Nick Cave and the Bad Seeds, והמעבר של Warren Ellis לעמדת שותף יצירתי מרכזי בפרונט.

תמיד חשבתי שיש בו משהו שמזכיר את Leonard Cohen, וככל שהוא מתבגר הדמיון רק מתחזק.
באלבום הזה זה מורגש אפילו יותר.

אל תפספסו. מאסטרפיס ❤️