שאצליח להתרגל לחיים החדשים בלי אמא וכיתום ללא הורים ולהיות פחות עצוב. שתהיה שנה של שקט נטולת מלחמות, בתוך ישראל ומחוצה לה.

קצת עליי כמעצב גרפי ובונה אתרים עצמאי במספרים ובעובדות: 28 שנות ניסיון בעיצוב גרפי ובניית אתרים. 18 שנים כעצמאי – מעצב גרפי, ממתג ובונה אתרים.

יש סרטים שמעבר להנאה שבצפייה, ממשיכים להדהד הרבה אחרי שהאורות באולם נדלקים. ״חמצן״ הוא בהחלט סרט כזה. עוצמתי, עדין ומטלטל,

בציור המצורף, חווית הקולנוע הראשונה שלי שציירתי כשחזרתי הביתה מהסרט הראשון שלי בקולנוע (נדמה לי שזה היה ג״יימס בונד ״המרגלת שאהבה אותי״ בכיתה א׳).

עושה את ההליכה היומית והבטרייה בטלפון נגמרה. ובאה לי פתאום המחשבה האוטומטית:"רק שאמא לא תתקשר בדיוק עכשיו כשאני לא זמין".

לא כולם אוהבים אותנו נקודה. אין צורך לנסות להבין למה. כשנאהב את עצמנו מספיק, אף אחד לא יכול לערער אותנו. אין טעם לנסות להיכנס למועדונים שלא מקבלים אותנו.

אין צורך לדאוג, הכל בסדר גמור, לא קרה שום אסון, רק צירוף של המצב הכללי בארץ ומס' ענייני יומיום מבאסים שלא כאן המקום לפרטם. מה שחשוב לי לשתף זה איך אני מתמודד עם זה.

היינו אמורים לחגוג היום לאמא יום הולדת 92, אבל היא כבר לא איתנו חודשיים. תמיד היינו מדליקים אצלה את הנר הראשון של חנוכה, היא כל כך אהבה את החג הזה.

כמעט כל מה שיש לנו בחיים הוא סך כל הבחירות שלנו, מהגדולות ועד הקטנות ביותר. אנחנו בוחרים יום יום עם מי לחיות, במה לעבוד, מה לאכול, איך לנוע במרחב, לאילו תכנים להיחשף, מי החברים שלנו ועוד.

באתי לבקר לראשונה בבית של אמא. קשה לתאר את התחושה של להיכנס לבד לבית ילדותי בפעם הראשונה מאז שאמא איננה. אחרי הההלם הראשוני יצאתי להירגע בהליכה בשכונה.

זה היה בחורף 92, אחד החורפים הכי גשומים שאני זוכר. הכרתי מישהי בשיעור פילוסופיה יהודית על ברוך שפינוזה. קראו לה שירי. התאהבנו בשנייה. אני זוכר אותנו מתחבקים ומתנשקים בתשוקה על הרצפה המצוירת.

בארץ התפוצצו אוטובוסים בזה אחר זה. פיגועי התופת של תקופת ממשלת פרס מילאו את האוויר בפחד, רגע לפני הכניסה האינסופית של נתניהו לחיינו. הכול הרגיש על הסף, מתוח וטעון.

אין להקה בארץ שראיתי יותר פעמים בהופעה ממשינה. מגיל 18 ועד היום, 40 שנה של אהבה.לפחות 25 הופעות, בכל מיני תקופות, במקומות שונים, עם גרסאות שונות של עצמי. זו כבר מזמן לא רק מוזיקה.

במהלך חיפוש שגרתי במחשב קפצה לי פתאום תמונה של אמא, כזו שאני כמעט בטוח שמעולם לא ראיתי. תמונה אחת קטנה שפתחה שער לפיסת חיים שלמה, גדולה בהרבה מהתמונה כשלעצמה.

חום אימים. חולצת הדיאולן המכופתרת מגרדת בטירוף עם הזיעה. יושבים על טריבונות הבטון, צפופים כמו סרדינים, לא יכול להוריד את התיק. ממול אמא מנופפת בחיוך, מנסה לעודד.

בדיוק היום לפני עשר שנים נפגשתי במשרדי כספית עם גידי גוב ויעל שקד, פגישה מכוננת ששינתה את חיי המקצועיים והאישיים. הכול התחיל בכלל במקרה.

כמו לרבים וטובים אחרים, גם אצלי גיל ההתבגרות לא היה תקופה פשוטה. הרגשתי לא מובן, לא נראה, עטוף בתחושת בדידות שלא עזבה. החברים האמיתיים והכי קרובים שלי באותם ימים היו הספרים

דברים שלמדתי מאמא ולוקח איתי לתמיד. במיוחד עכשיו: לנסות לראות את הטוב, גם כשקשה מאוד. להתרגש מהרגעים הקטנים, מהיומיומי, מהדברים שנראים מובנים מאליהם

לא יודע למה דווקא היום, אולי כי הבית שקט מדי, אולי כי אני מתגעגע יותר מהרגיל, פתאום קפצו לי בראש רגעים קטנים איתה, תמונות שנחרטו. כל רגע כזה הוא אבן קטנה בדרך הארוכה של האהבה שלנו,

אמא אהובה. יש בעולם שלי צמד מילים, שאף אחד לא הוגה כמוך: "היי אלדדי". האופן הרך והאוהב שבו את הוגה את שתי המילים הללו כשאני מתקשר, זה עולם שלם בשבילי. מחסה, נחמה, בית.

אבא: ימים ספורים לפני מותו מסרטן המוח. אחרי שבועות ארוכים שבהם שכב במיטה, אסף את שארית כוחותיו כדי ללוות את אמא ליציאה האחרונה שלו מהבית, מסיבת הפרישה לפנסיה.

באופן כמעט סימבולי להחריד, מות אמא שלי, מעבר לפרידה והכאב העצום שנלווה אליו, התרחש בדיוק כשאני עומד בצומת מטלטלת של חיי. צומת שבה אני בוחן מחדש את כל מרכיבי הפאזל של חיי.

לא פעם אני שואל את עצמי מאיפה מגיע הרצון הזה, הצורך המתמשך לכתוב? פוסטים פה בפייסבוק, ספר במקביל… מה מניע את כל זה? עיצוב, העיסוק המרכזי שלי, הוא צורך פנימי עמוק.

איזו תחושה מטורפת זו לסיים כתיבת ספר שיושב לי בראש כבר 28 שנה. הספקתי אפילו להקריא לאבא שלי ז"ל חלקים מהספר על מיטת חוליו. והנה, בשבוע שבו כמעט סיימתי את הכתיבה, גיליתי משהו חדש.

שלשום צפינו בסרט "נעורים" של פאולו סורנטינו מ-2015. מדובר ביצירה מאוד מיוחדת, ויזואלית ברמות אחרות ופיוטית ונוגעת, העוסקת בזקנה, יצירה, יחסים, זיכרונות ועוד.

יש אמנים שאתה פוגש מרחוק – דרך תקליטים, במה או טלוויזיה. ויש אמנים שאתה זוכה להכיר מקרוב, לגלות את האדם שמאחורי הקול, השירים והדמות הציבורית. אושיק לוי עבורי הוא כזה.

35 שנה אחרי שהתאהבתי בצלילים הראשונים של "נקמת הטרקטור", יש לי את הזכות להשיק היום את האתר החדש של הלהקה – 13 שנה אחרי שהעלינו לאוויר את האתר הקודם שגם אותו עיצבתי.

בימים הקשים האלה של שנאה ופילוג אני בוחר לנסות להפיץ אהבה, קבלה וחמלה כאן בפייסבוק ובכל מקום שאני נמצא בו. גם ואולי במיוחד כלפי מי שחושב אחרת ממני.

אתמול בכמידי שבת בקרתי עם רומי, ליה והילית אצל אמא שלי. היא כבר כמעט בת 92 אבל היה לה חשוב להזכיר בפעם המליון לבנות שהייתי ילד מאוד חמוד.

ערב אחד, לפני ארבע שנים, דיברתי עם אמיר איינשטיין לגביי משהו באתר של אביו, אריק. שיחה קצרה, עניינית, רגילה לגמרי. בלילה ההוא, לראשונה בחיי, אריק בא אליי בחלום.