השבוע, כשוורד מוסנזון, עורכת הספר שלי "עד שנגיע", שאלה אותי מתי אני שולח לה את הדראפט המלא עם כל התיקונים, קפץ לי מיד לראש רפי כהן ז"ל, חבר שהיה לי כמו אח.

רפי היה הראשון שהאמין בספר הזה.

(אחר כך יצטרפו גם אנשי מקצוע נהדרים, שעליהם אספר בפוסט אחר, כשיגיע הזמן.)
הוא כל כך אהב את הסיפור. היינו יושבים שעות, פשוט שעות, ומדסקסים על העלילה, על הדמויות, על הסיבוכים. לפעמים נדמה היה שהוא מאמין בספר יותר ממני.

אפילו בפעם האחרונה שראיתי אותו, חמישה ימים לפני מותו, בהוספיס ביפו, הוא חייך אליי ואמר בקול חלש:
"נו, התקדמת עם הספר? בטח לא, אני מכיר אותך… אתה גמד עצלן. דיר באלאק אתה לא מסיים אותו".

הוא צדק.
לא סיימתי אז.

אבל השנה, עשור מאז הפגישה האחרונה והמרסקת שלנו, הספר הזה ייצא לאור.
והוא יוקדש לו. לרפי.

בתמונה: רפי ואני, על בירה, מדסקסים כהרגלנו. לא פגשתי מעולם איש שיחה חכם, סקרן, רחב אופקים ומקשיב כמוהו. אלה היו מהפגישות האהובות עליי. שישי בצהריים בתל אביב, בירה על השולחן ושיחה שלא רצית שתיגמר.