השבוע בפגישה עם חבר התגלגלה שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים.
שיחה כזו שכל אחד לוקח למקום האישי שלו, אבל הבסיס דומה:
אנחנו מגיעים לגיל מסוים ולא משנה אם זה 40, 50 או 60 ומבינים:
אני כבר לא ילד. אבל נראה עדיין סביר ומרגיש טוב.

ומהשנים שנותרו לי, אני רוצה להוציא את המקסימום.
בלי להתפשר, בלי לרצות, בלי לחשוב מה יגידו ואיך זה נראה.
יש מי שמתפטרים מעבודה שלא עושה להם טוב,

יש כאלה שעוזבים זוגיות ארוכת שנים שכבר לא עובדת להם,
יש שנודדים ממדינתנו המלחיצה למקומות שקטים וזולים יותר,
ויש שמתחילים ללמוד תיאטרון, כתיבה, מוזיקה, אימון או טיפול, בגיל שרבים כבר מוותרים.
וזה נפלא בעיניי.

ככל שתוחלת החיים עולה, יותר ויותר אנשים חווים שלושה גלגולי חיים:
שליש ראשון – למידה, חיפוש ומציאת מקום בעולם.
שליש שני – התבססות, קריירה, משפחה וגידול ילדים.
שליש שלישי – חיפוש מחודש, של חופש, של המצאה עצמית שנייה או שלישית, הפעם מתוך ניסיון חיים, תעוזה וסקרנות.
אפשר בקלות לבחור ב״ספה ונטפליקס״ ולחיות את חייהם של אחרים דרך המסך. אני אישית מעריץ את מי שבוחר לזוז, להשתנות, לצמוח כי זה מפחיד וקשה. אבל החיים גם ככה משתנים כל הזמן.
אני מנסה תמיד לבחור בתנועה. בשינוי. גם כשהוא לא נוח.

כבר עשיתי את זה לא מעט:
בגיל 22 – שנה שלמה בסן פרנסיסקו, בדיקת חיים ועבודה בארה״ב.
בגיל 30 – הסבת מקצוע מגיאוגרפיה לעיצוב גרפי.
בגיל 36 – סוף לרווקות כרונית ונישואין.
בגיל 40 – הפיכה לאב.
בגיל 40 – מעבר מתודעת שכיר לעצמאי.

ועכשיו? שוב בצומת. שוב מרגיש שהחיים רומזים על שינוי נדרש במס' תחומים.
למרות כל הפחדים אני עדיין סקרן, חי, מלא עשייה ושלם עם מה שהיה עד כה.
בטוח שמחכים לי דברים מרתקים בפניות הבאות בדרך.