נפגשתי לא מזמן עם עם חבר לבוקר תל אביבי. ארוחה בקוסם, קפה, תקליטים. בדיוק כמו שאני אוהב.

זה חבר שאני מאוד מעריך. פתוח, כנה, לארג׳ בנשמה. קבענו בקוסם, ולא ראיתי אותו כמה שבועות. איך שהוא הגיע שמתי לב שהוריד משקל משמעותי.

"מה עשית? איך הורדת כל כך מהר?"

"הורדתי לגמרי פחמימות וסוכרים. אוכל רק בשר ואוכל עתיר שומן".

"איך התחלת עם זה?"

"החברה המתוקה שלי רתמה אותי", הוא אמר בעיניים מצועפות. "אתה לא מאמין איזו אישה זו. איך היא מפנקת אותי, דואגת לי, מכינה לי אוכל מיוחד לדיאטה. אני כל כך מאושר איתה".

בשלב הזה, מודה, התיישבה עליי הקנאה. גם מאוהב עד מעל הראש, גם רזה, גם עם משמעת עצמית של חייל צ'צ'ני. איפה זה שם אותי?

אנחנו מכירים המון שנים. הכול התחיל בילדות בחולון. אחר כך נפגשנו שוב בתחילת שנות העשרים, כשבמקרה גיליתי שהוא נשוי לאחות של מישהי שהכרתי בעבר.

אחר כך שוב נותק הקשר, עד שנפגשנו בפעם השלישית במפגש מחזור של בית הספר היסודי, לפני כחמש עשרה שנה. מאז אנחנו שומרים על קשר רציף.

באותה תקופה הוא היה גרוש טרי יחסית, ומאז ליוויתי אותו מהצד בכמה מערכות יחסים משמעותיות. תמיד נפעמתי מתעצומות הנפש שלו: לקום כל פעם מחדש מתוך ההריסות של קשר שהסתיים, ולהתחיל מאפס, עם אותה התלהבות, אותה התכווננות, בלי פחד ובלי מרירות, ועם אמונה פשוטה שהפעם זה יצליח.

והנה, נראה שזה באמת קורה לו. ביג טיים.

ולצד הקנאה, שבאה לביקור קצר, באמת שמחתי בשבילו.

בשנים האחרונה אני לומד ימימה, וההתייחסות לקנאה, למיטב הבנתי, דומה מאוד להתייחסות לחרדה.

המשותף לשתיהן הוא שקודם כול אסור להאמין להן. אלו רגשות שיודעים לייצר דרמה, כזו שנדמית לרגע כמו תחושת חיות, אבל בפועל מרחיקה אותנו מהשקט ומהאמת שלנו.
"יאללה", אמרתי בחיוך, "בוא נזמין חשבון לפני שייפול עלינו פה איזה כטב"ם ונלך לעזאזל".

נפרדנו בחיבוק אוהב.

צילום: גלי מרגלית