כשאנחנו פועלים בלי פחד, באמת השמיים הם הגבול. בלי הזמזומים של "אם זה ייכשל", "מה יגידו", "איך אראה", "אולי אני מגזים הפעם" ועוד אינספור קולות קטנים שמנסים לשמור עלינו, אבל לא פעם גם עוצרים אותנו.

אולי בגלל זה אני מוצא את עצמי בשנים האחרונות מייצר חברויות חדשות, מגשים לא מעט חלומות וחי את החיים הכי חופשיים שאני, עם כל סט התכונות שקיבלתי והחוויות הטובות והרעות שנצרבו בי, מסוגל לחיות.

אז איך המנגנון הפנימי הזה עובד?
יש בתוכי ילד חי ובועט.

מצד אחד הוא המנוע להתנהלות חופשית ונטולת רסן, ומצד שני הוא גם זה שמייצר את כל הזמזומים המיותרים שתיארתי קודם.

הדרך הכי טובה שמצאתי לחיות עם ה"אישיו" הזה, היא לתת לילד הפנימי הזה, נקרא לו "אלדדי", מקום להתוות את הדרך והכיוון כי הוא חולם בגדול, מלא תעוזה, נטול עכבות ובעיקר תמים וחינני.
ואז, אחרי ש"אלדדי" סימן את הדרך, לוקח את הפיקוד אלדד הבוגר, האחראי, השקול, המנוסה והתקתקן והופך את החלומות למציאות.

איכשהו, השילוב הזה עובד לי לא רע בכלל.

ואולי בעצם זה כל הסיפור:
לתת לילד שבתוכנו לחלום בלי פחד, ולמבוגר שבתוכנו לדאוג שזה באמת יקרה.