1980. עוד תמונה שמצאתי במגירות של אמא.

במבט ראשון אני רואה ילד בן 14 שיושב על הספה ליד אמא מחוייכת.
במבט שני אני כבר זוכר בדיוק מה עבר עליי באותה תקופה.

זוכר היטב את הבגדים שלבשתי בתמונה הזאת. תחילת כיתה ט'. אחת התקופות הקשות בחיי.
עברתי מבית ספר יסודי שאהבתי, עם חברים, ציונים טוב
ים ותחושת שייכות, לתיכון חדש ומנוכר שלא הצלחתי להתחבר אליו.

כולם התחילו פתאום לגבוה, ואני לא.

הציונים הידרדרו, ובסוף כיתה ט' אפילו שקלו להשאיר אותי כיתה. מילד שמח הפכתי לנער כעוס. את רוב הכעסים פרקתי בבית, בעיקר על אמא ז"ל, שלא ממש ידעה איך להתמודד עם השינוי שעבר עליי.

המריבות בינינו הלכו והחריפו, עד שיום אחד פשוט ברחתי מהבית לכמה ימים. ישנתי אצל חברים, בשק שינה במרפסת. שנים כמעט שלא חשבתי על התקופה הזאת, הדחקתי אותה.

כשסיפרתי עליה לאמא שנים אחר כך, היא אמרה שהיא בכלל לא זוכרת שברחתי. כנראה גם היא הדחיקה.

בסופו של דבר עשיתי מבחני מעבר ועליתי כיתה, אבל המשבר נמשך. בסוף כיתה י' העיפו אותי מהתיכון ההוא.

את התיכון סיימתי באנקורי. אז גם הגיע פתאום זינוק של כמעט עשרים סנטימטרים בגובה. מילד שתמיד עמד בשורה הראשונה הפכתי לאחד הגבוהים בכיתה.

אבל משהו מהחוויה ההיא נשאר איתי תמיד. אולי בגלל זה, גם עכשיו, אני תמיד מצליח להבין קצת יותר טוב איך מרגישים מי שנמצאים בצד, מי שמרגישים קטנים ולא שייכים.

ואולי בגלל זה אני מסתכל היום על הילד שבתמונה הזאת עם הרבה חמלה ופחות ביקורת.