"מה שעניין אותי תמיד הייתה היצירה נטו, לא התהילה"

אבי בללי, המוזיקאי שמאחורי נקמת הטרקטור והפסקולים של "כנפיים שבורות", "שטיסל", "בטיפול" ועוד רבים, לא מנסה להתחנף לרדיו ולא לפלייליסט. בין אלבום סולו אישי, תאונת דרכים קשה ופרידה מאמו – הוא ממשיך ליצור מוזיקה שמסרבת להיות כמו כולם. שיחה אישית על עומק, כאב, זהות  ואיך שורדים בכבוד גם מחוץ לגבולות המיינסטרים.

מאת: אלדד בוברוביץ'

במשך יותר משלושה עשורים, אבי בללי מהלך על התפר שבין מוזיקה לאמנות, בין רוק אלטרנטיבי לתיאטרון, בין העולם החזותי לצליל שמרקיד אותו מבפנים. הוא מעולם לא חיפש קהל קל, וגם לא מצא אותו במקרה. המוזיקה שלו אינה מתרפסת, היא דורשת הקשבה אמיתית. עכשיו, אחרי אלבום סולו אישי, פרידה מאמו ותאונת דרכים כמעט קטלנית – הוא עוצר לרגע, מדבר בכנות יוצאת דופן, ומביט בהשלמה ובסיפוק אחורה וגם קדימה.

***

בגיל 23 חזרתי לארץ אחרי שנה בסן פרנסיסקו. ניסיתי לבדוק אם אוכל להשתלב בחברת הנדל"ן החדשה והמבטיחה של אחי יובל ולהעתיק לשם את חיי הבוגרים שרק החלו. אחריי שנת מגורים אחת בעיר המיוחדת הזו, התשובה הייתה לא מהדהד. התגעגעתי בטירוף לארץ, למזג האויר, לשפה, לחברים ולתל אביב שנראתה לי אז העיר הכי מגניבה בעולם, אפילו יותר מסן פרנסיסקו עם המפרץ הציורי וגשר הזהב המרהיב. בעיקר התגעגעתי לשייכות.

אבא שלי ז"ל ואחי אסף באו לאסוף אותי, וכל צעד בשדה התעופה בן־גוריון הרגיש כאילו הזמן קפא. אותם שלטי ניאון קרים, הצפיפות, הצעקות, המכוניות בדאבל פארקינג ישראלי חצוף, האוויר החם והדחוס ומעל הכול, השמש הבוהקת הזו ששורפת כל דבר. אבל אחרי שנה בניכר, אפילו זה הרגיש כמו בית. הגעגוע למשהו ישראלי, בעיקר למוזיקה חדשה ומרגשת.

בבוקר שלמחרת הנחיתה, לא פרקתי מזוודות, לא התקשרתי לחברים, לא התאוששתי מ'הג’ט לג'. רק קמתי, שטפתי פנים ורצתי. ממש כך, בריצה, אל המקום היחיד שבאמת התגעגעתי אליו: חנות התקליטים 'צליל וזמר' בכיכר סירן, במרכז השכונתי של ילדותי, נאות רחל בחולון.

אני לא יודע להסביר למה רצתי מיד דוקא לשם. אולי כי שם קניתי את התקליט הראשון כשהייתי בן 10. ("גזוז") ואולי התגעגעתי לפשטות של מדפי עץ ישנים עם העטיפות הצבעוניות הגדולות והיפהפיות האלה שמילאו את המדפים עד אפס מקום.

הפעם הראשונה ששמעתי את בללי

דפקתי בעדינות על דלת הזכוכית עוד לפני שנפתחה החנות. המוכרת סובבה את השלט ל"פתוח", ראתה אותי, וחייכה חיוך של שותפי סוד, מהסוג שמבינים שמוזיקה היא לא רק תחביב, אלא דרך חיים.
"שלום לך, אלדד. לא היית פה הרבה זמן. התגעגענו", אמרה.
"כן, חזרתי אתמול מארה"ב", עניתי, עדיין מתנשף מהריצה.
היא לא שאלה שאלות. רק שלפה מתוך ערימת תקליטים בוהקת עטיפה מסתורית אחת.
'נקמת הטרקטור'. אלבום ראשון. להקה חדשה. אתה תמות על זה."

לא היססתי לרגע. לקחתי את התקליט בלי לשמוע תו, רק מסקרנות. יחד איתו לקחתי גם את The Good Son  של ניק קייב, עוד המלצה של המוכרת. חזרתי הביתה בריצה. הרגשתי שוב בן 17. כאילו משהו מתחיל מחדש. הכול נדחק הצידה. חיפשתי עוגן לחזרה לארץ ומצאתי אותו כרגיל על הפטיפון.

קרעתי את הניילון, שלפתי את התקליט ביד קצת רועדת והנחתי אותו בזהירות על הפטיפון. המחט ירדה לאיטה, נגעה בחריצים ואז, בום. צליל ראשון. חד, תופס את האוזן בלי לבקש רשות. ואז הקול הזה, הקול של בללי, שלא נשמע כמו שום דבר ששמעתי עד אז בעברית. אני זוכר את עצמי עומד באמצע החדר, לא מסוגל לשבת. מהופנט ממקצבים שבורים, כמעט דיסהרמוניים, טקסטים נועזים, שירה לא מתנצלת. הלסת פשוט נשמטה.

הרגשתי שגיליתי משהו אחר. יפהפה, לא מתחנף, כזה שמגשר בין מזרח למערב, בין רוקנרול לפיוטים, הרבה לפני שזה הפך לטרנד. כשהתקליט נגמר, עדיין ריחפתי. הייתה אירוניה מתוקה שבאותו בוקר קניתי שני תקליטים שנראו זרים זה לזה, ובפועל  השלימו אחד את השני.

שניהם דיברו על שבר. שניהם היו לא צפויים ושניהם לימדו אותי דבר חשוב: שאפשר להיות גם וגם. אפשר לחיות כאן ולהרגיש רחוק. למצוא פסקול אישי משלך.

מכוס בירה לשורת קוד: איך נולד החיבור עם בללי

ככל שהקשבתי יותר ל'נקמת הטרקטור', הבנתי שהחיבור שלי לאלבום לא נבע רק מהצליל, אלא מהאדם שמאחוריו. אבי בללי שידר משהו אחר. נוכחות, חופש, מין אומץ להיות לא מהוגן, לא מרצה. כשהתחלתי לקרוא עליו, זה רק התחזק: משיכה לאמנות פלסטית, יחס לפרסום כתופעת לוואי ולא כמטרה.

עוד לא עסקתי אז בעיצוב גרפי, לפחות לא מקצועית,  אבל משהו בתקליט חדר אליי. העטיפה, עם צבעי האדמה, השילוב הלא מוקפד של טקסט ותמונה, הקו הטיפוגרפי, חצי תועה, חצי מדויק, התאימו בול למה ששמעתי. לא העליתי בדעתי שיום יבוא ואעצב לבללי עצמו ו'לנקמת הטרקטור' אתרים, עטיפות לסינגלים, מודעות להופעות.

מאותו רגע של גילוי, נהייתי עוקב אדוק. הגעתי לכל הופעה של 'נקמת הטרקטור' בעיקר ברוקסן ובלוגוס. כמה שנים אחר כך, החיים חיברו מחדש את מה שהפטיפון התחיל. עבדתי כברמן ב'פרוזאק', פאב קטן בפלורנטין שאחי אסף פתח יחד עם ישי אמיר – מוזיקאי ובעל אולפן ההקלטות 'נויז'. בשלב מסוים, ישי הכניס שותף שלישי: אבי בללי. הם הכירו מהאולפן. אני התרגשתי.

שם, מאחורי הבר, עם בירה ביד אחת ורשימות שירים בראש. התחלנו לדבר. שיחות ארוכות על מוזיקה, על החיים, על מה שביניהם.

שלוש שנים אחר כך, הפאב נסגר ואני כבר הייתי עמוק בתוך עולמות העיצוב. עצמאי, אחרי תקופה כראש צוות סטודיו העיצוב ב"מעריב אינטרנט". יום אחד קיבלתי טלפון משי, מתכנת שעבד איתי אז.
"תגיד, אתה עדיין בעניין של אתרים?"
"ברור", עניתי, "עזבתי את מעריב, אני כבר מחזיק עסק עצמאי בתחום".
 

מהצד השני של הפטיפון

מיותר לציין מה עניתי. כך נולד האתר הראשון שעיצבתי למוזיקאי ולא סתם מוזיקאי, אלא לאחד האנשים הכי משמעותיים בקריירה שלי.

בללי פתח לי דלת שהסיטה את מסלול הקריירה שלי באופן דרמטי לכיוון שמאוד מתאים לנטיות הלב שלי. מאז האתר שלו עבדתי עם יותר מ־80 מוזיקאים, סופרים, אמנים ואנשי תקשורת, אבל עם בללי זה תמיד היה משהו קצת אחר, עמוק יותר. חברות של שיחות נפש.

אנחנו יושבים בסלון דירתו הקטנה ביד אליהו, דירה שהוא חולק עם זוגתו גליה חי (נגנית ויולה וחברת 'נקמת הטרקטור'). הדירה מבולגנת אבל בדיוק במידה הנכונה. צעצועים של הילד בן השמונה פזורים ברקע, איזו כרית על הרצפה, כוס קפה חצי ריקה.

בללי מגובס וכאוב. שלושה שבועות קודם לכן נפגע מרכב חולף כשנסע על קטנוע בכביש חמש.
בנס זה נגמר "רק" עם שבר מורכב בקרסול, צלעות שבורות ושפשופים. הוא מסתכל עליי, מחייך, כאילו כלום. "יאללה", הוא אומר. "בוא נתחיל".

 

"הייתי זה שמסיר חרמות – לא זה שיוצר אותם"

"גדלתי בבית חברתי מאוד", הוא מספר. "אמא ניקתה בתים, אבא עבד כפועל באמקור. הוא היה קורפיוטי (מהאי קורפו), יהודי יווני שעלה ממצרים ב־49'. דיבר איטלקית, צרפתית, היה אדם מאוד ביקורתי, אבל הייתה בינינו אהבה גדולה. אמא (ילידת סלוניקי) הייתה יותר מורכבת, שתלטנית ומצד שוני מאוד חמה ואוהבת. הבית תמיד היה מלא חברים, שכנים, משפחה. פשוט בית חברתי, במובן הכי רחב והכי חם של המילה. את זה ירשתי מהם".

"הייתי ילד מקובל אבל גם מרדן. הילד שבי לא השתנה בהרבה", הוא אומר.
"תמיד הייתי זה שמסיר חרמות, לא זה שיוצר אותם. אבל עם מערכות? שם תמיד הייתה לי בעיה".

 

"ערס פואטי": הילד שהפך למוזיקאי

כמו אצל לא מעט אמנים, לא היה רגע אחד שבו הכול התחיל אלא כמה. וכל אחד מהם היה כמו זריקת צבע על קנבס ריק. הראשון הגיע כשהיה בן ארבע או חמש.

"בשלב הראשון", הוא נזכר, "שמעתי בעיקר מה שאבא שלי אהב, להקה בשם Marino  Marini והמון מוזיקה איטלקית. לא באמת הבנתי אז מה אני שומע, רק זוכר את העטיפה של מישהו עם גיטרה. זה שידר לי משהו מגניב. משהו אחר.

ב-2019 יצר עם 'נקמת הטרקטור' וברי סחרוף גרסה בעברית ל'תיבת נוח', להיט איטלקי משנות ה-60 שאביו אהב".

השלב הבא הגיע גם מהבית, אבל ממקום פחות צפוי: חצי אחותו מצד אימו, שהייתה גדולה ממנו בתשע שנים.
"כשהייתי בן חמש, היא הייתה בת 12. שמעה את 'ונוס', את 'ההוליס'. היה לה קלסר מלא שירים, עם עמודים שגזרה מעיתון 'מילים ללהיטים'. אני זוכר את המשפט 'בהיר יותר מחיוורון' – ופתאום נפל לי האסימון: השירים הם לא רק צלילים. הם גם מילים".

הוא התחיל ללכת לספריית התקליטים בגבעתיים. באחת הפעמים לקח את כחול מזעזע (שוקינג בלו) ונשבה 'Love Buzz'. "השיר הזה ניפץ לי את הראש. זה היה חד. שונה. לא סכריני. משהו בי נדלק".

אבל הרגע המוזיקלי הכי משמעותי הגיע דווקא… מחוף ירושלים בתל אביב.

"זה היה יום קיץ. חזרתי מהים עם אמא שלי. הגענו לתחנה של אוטובוס 31 – ליד התחנה ישבו זקנים שמכרו בערבוביה בטריות, כבלים, בייגלה… ותקליטים. ופתאום אני קולט עטיפה עם כיתוב ענק: להקת מוט דה הופל – כולל הלהיט 'כל הגנדרנים הצעירים'. זה הגניב אותי לגמרי".

הוא ביקש מאמא שתיקנה לו את התקליט.
"זה היה זה. שם הגורל שלי נחתם, זו הייתה הלהקה הראשונה שהערצתי באמת".
על העטיפה היה בחור שמחזיק את חגורת המכנסיים בתנועה טעונה.
"זה היה סקסי. חצוף. הסתכלתי עליו ואמרתי – כזה אני רוצה להיות, "קול״ ומחוץ למוסכמות מוכרות".

והשירים עצמם? פתחו בפניו שער לעולם אחר.
"הם היו יותר כבדים. יותר משוגעים. היה בזה משהו שמשך אותי הרבה יותר מהלהיטים הסכריניים ששלטו אז ברדיו. זה היה סקסי. אנרגטי. פרוע, אבל מדויק. וזה תפס אותי בול".

בין רגאיי בצריפין לברלין השבורה

את הגיטרה הראשונה קיבל בגיל עשר וחצי, קצת אחרי מלחמת יום כיפור. מאז לא הפסיק להקים להקות, גם כשעוד לא ממש ידע לנגן.

"בחרתי חברים מהכיתה לפי מי שנראה לי כמו נגן",הוא צוחק.
"הלהקה הכי זכורה לי הייתה 'הוריקן' – זה היה בכיתה ט', 1978. ניגנו מהאהבה ל'לד זפלין', 'יס' ו'גונג', אבל אז נפתח בפנינו עולם חדש – רגאיי. זה התחיל משכן שלנו, שניהל מועדון קטן שבו הופיע זמר בשם טוני ריי. הוא אמר לנו, 'אם אתם עושים כזה רעש, אולי תנסו לנגן איתו'. לא באמת ידענו אז מה זה רגאיי וגם בארץ אף אחד לא ממש ידע, אבל מהר מאוד הוא הפך למלך העולם שלנו. פתאום היה לנו קול חדש, קצב אחר, זה טלטל אותנו באהבה אמיתית".

התהילה? לא עניינה אותו. היצירה כן.
"מה שעניין אותי הייתה המוזיקה עצמה", הוא אומר בפשטות. כבר בגיל צעיר מצא את עצמו נטמע בחבורות אינטלקטואליות.

"נקלעתי לחבורה ממש מיוחדת של להקות 'זינגלה' ו'אטמוספירה', חלק בכלל מגבעתיים. כשהייתי בן 12 או 13 הערצתי אותם. שנתיים אחר כך כבר ניגנתי איתם. המפגשים היו תמהיל של שיחות עומק, ג’אמים, והפלגות לתוך משמעות האמת. הגישה שלהם להצלחה ופופולריות הייתה כמעט דתית. הם ראו בכישרון מתת אל , משהו ששומרים קרוב, לא חולקים עם כל העולם. מין הסתגרות יצירתית".

אבל בללי הלך בקו משלו.
"עניין אותי ליצור משהו עמוק, מדהים, אבל לא חשבתי שצריך לסבול או להסתתר.
אמרתי להם פעם: 'זה יפה שאתם רוצים להישאר טהורים, אבל אני צריך גם לשלם שכר דירה' ".

הוא לא אימץ את הגישה הזו עד הסוף אבל כן הושפע ממנה.
"לא הסכמתי איתם, אבל משהו מהבוז שלהם להצלחה וחשיפה כן חלחל אליי. הם ממש זלזלו בפרסום. מבחינתם, מי שרצה להיות מפורסם, איבד את הדרך".

בגיל 17 כבר ניגן עם אריאל זילבר וצביקה פיק.
"עם צביקה – הבנתי מה זו תהילה.
עם אריאל – זו הייתה חקירה אמנותית. הוא כבר אז רצה להפוך את הכותל לפארק. במובן מסוים הוא נשאר אותו דבר – רק הפוך".
לא עפתי? עפתי. אבל הראש נשאר מחובר".

בין גיל 15 ל־20, הוא נד בין אידיאלים לפרקטיקה. בין הרצון ליצירה לבין הצורך להתקיים.
"לא ראיתי בזה סתירה. אפשר גם וגם, אני עדיין חושב ככה. מגיל עשר היה לי ברור, אני הולך לחיות ממוזיקה".

כשגויס, שובץ לחיל תותחנים עם פרופיל גבוה.

"זה לא התאים לי בכלל", הוא מודה. "כבר בשבוע הראשון הרגשתי שאני במקום הלא נכון".

הגוף הגיב לפני הנפש, והפרופיל ירד. עבר לשרת כשקמיסט בצריפין  אבל גם שם לא ממש הסתדר.
"הצבא דרש שגרה  ואני דרשתי חופש. התחלתי לצאת להופעות, לנגן, להסתובב עם אנשים. ואז, יום אחד, הרס"ר קרא לי".

מה שהתחיל כזימון משמעתי הפך לרגע מפנה.

הרס"ר לא גער אלא הציע פתרון:
"'תשמע, אתה גם ככה לא פה הרבה. בוא תהיה אחראי על מערך הכבאות.'
זה היה תפקיד כמעט סמלי – אבל עם אחריות רשמית. ובעיקר: עם חופש מוחלט".

הסידור החדש התאים לו כמו כפפה. "הייתי יוצא כמעט כל יום. מופיע בלילה, חוזר בבוקר. זה היה מושלם. לא הרגשתי שאני בורח מהצבא, הרגשתי שהצבא פשוט החליט לשחרר אותי בזמן אמת".

בזכות אותו "חופש מוסכם", המשיך ליצור ולנגן גם תוך כדי שירות. אם היה צריך לתת לתקופה הזו שם אולי זה היה: איך להיות בצבא בלי להפסיק ליצור לרגע.

הלב נשבר, אבל נשארו שירים

אחרי השחרור, בשנת 1985, בללי נסע לברלין.
הייתה בו תקווה גולמית, דחף אמיתי לבדוק אם הוא יכול באמת להיות מוזיקאי.
"רציתי לראות אם זה אפשרי. לא לחכות שיזמינו אותי – להזמין את עצמי".
הוא הכיר אנשים, הקים הרכב, ניגן.
"אבל הייתי אדיוט", הוא אומר בכנות חותכת. "לא ידעתי איך להחזיק את זה.הלב שלי פשוט נשבר. לא היה רגע אחד דרמטי, פשוט דעכתי לאט".

כמו הרבה סיפורי חו"ל, גם שלו נגמר מהר מהמתוכנן. אחרי חצי שנה הוא חזר לארץ.
"בברלין עבדתי קצת בשיפוצים, והחזקתי את עצמי בעיקר עם כסף שאבא שלי שלח לי. זה היה רגע מטלטל, מצד אחד חלום, מצד שני לא ידעתי איך להפוך אותו למציאות".

עם החזרה לארץ, ב־1986, נחת ישר לתוך שגרת הישרדות.
"בן דוד שלי סידר לי עבודה במפעל בדים. גזרתי, עבדתי במשמרות, תפעלתי מכונות. זה היה הכי רחוק שאפשר מבמות וסאונד, אבל גם זה היה חלק מהמסע".

אבל היצירה לא נעלמה. להפך, היא בעטה,  התחלתי לכתוב, להקליט, להוציא חומרים. זה היה כמעט כפייתי. מתוך העייפות, מתוך התסכול, פתאום יצאו שירים".

כלום לא התרחש כפי שתכנן, אבל משהו התבשל. משהו כבר בער.

האקספרימנט שהצית את הלהבה

בדיוק באותה תקופה נולד פרוייקט 'הכאן', פרויקט ניסיוני שהקים יחד עם חבר נעורים בשם דושי, ושותף מסתורי שענה לשם מיאלמה.
"זה היה כמו אוויר לנשימה", הוא אומר',"בלי שאף אחד ביקש, בלי יעד ברור. פשוט לעשות משהו שהוא שלנו".

כשאני שואל איך הגיע דווקא למוזיקה כזו, הוא מחייך:
"זה פשוט מה ומי שאני", הוא עונה בלי התחכמות. 'הכאן' הוא אלבום שאני מאוד גאה בו  ועד היום הוא נשמע לי טוב. זה היה חקר מוזיקלי אבל עם לב. לא רציתי להיות זה שעושה רק רעשים וקורא לזה אמנות. מבחינתי, אם זה לא עובר רגשית, זה לא באמת קורה".

אמנות, מבחינתו, צריכה לדבר, גם אם בשפה זרה. אתה יכול לעשות אקספרימנט בכלים הכי משוגעים ועדיין לא לאבד את הלב. זה כל הקטע מבחינתי: לחדש בלי לקרר. לחפש בלי להתנשא".

והאלבום עורר הד. גם מחוץ למעגלים האלטרנטיביים. אחד המאזינים היה יעקב גלעד.
"הוא שמע את 'הכאן' ואמר לי: 'אם אתה עושה את זה בעברית אני בפנים'. המשפט הזה הדליק אותי. פתאום הייתה לי נקודת ציון".

זו הייתה נקודת מפנה, שער ממנו יצא לדרך חדשה, מקומית וישירה יותר. שם התחיל הניצוץ שהוביל ל'נקמת הטרקטור'. זה לא היה מהפך, יותר המשך טבעי. פתאום הבנתי שאפשר לעשות מוזיקה בעברית ועדיין לשמור על עומק, ניסוי ולב".

 

נערי האייטיז מתכנסים ו'נקמת הטרקטור' נולדת

איך הכל החל? כמו הרבה דברים טובים מתוך חברויות ישנות ורעב משותף.

"גרין היה איתי עוד ב'הוריקן', להקת הילדות שלנו," בללי מספר. "אופיר ליבוביץ' ניגן איתי בלהקת 'מודוס ויונדי, שהופיעה בפינגווין, בליקוויד, ובשאר מועדוני התקופה. ודני מקוב היה חלק מהמעגל, הוא ניגן ב'סיאם', ב'ליפסטיק' ".

לאט־לאט החבורה התגבשה. נערי אייטיז, כהגדרתו, שאיחדו כוחות למשהו חדש, חי, בועט, שונה.

"האלבום הראשון נכתב בבית של גרין. הייתי בא אליו, מבשלים מוקפץ, משחקים שש בש ופתאום נופל רעיון ומקליטים. זה לא היה מאורגן, אבל זה זרם. הרוח הובילה אותנו. משם הכול התחיל להתכנס. זימנתי את אופיר מהעבר שלי, והוא הביא את דני מקוב וככה נולדה נקמת הטרקטור".

אבל הדרך לא הייתה סוגה בשושנים.

החברות הגדולות סירבו. "זרקו אותנו מכל המדרגות", הוא נזכר. אבל ניצן זעירא האמין בהם והחתים אותם. "היינו להקה עם כיוון ברור. ידענו מה אנחנו רוצים".

האלבום הראשון התקבל כמו מכת ברק. אחרי שנים של חיפוש פתאום זה קרה. "היה כיף," הוא אומר בפשטות. "סוף סוף משהו קורה איתי".

אבל לא היה הרבה זמן לעכל. מיד עם ההצלחה, הגיעה ההצעה מלהקת בת־שבע לעבוד על 'קיר'
"הבנו שזו לא הרפתקת נעורים שמגשימה את עצמה. זה לא עוד להקה שקמה ונעלמה. זה רציני. אנחנו הולכים לחיות מזה".

ההכרה לא באה רק ממכירות אלא מהחדשנות.
"ידענו שאנחנו הראשונים בארץ שעושים ארט רוק אמיתי. כמו The Fall, בריאן אינו, דיוויד ביירן.
יוצרים של אמנות, לא להקת רדיו שבאה לתת שואו".

אבל עם ההצלחה, בא גם תסכול.

"התבאסתי שאף אחד לא מדבר על זה. על זה שאנחנו אומרים משהו אחר, חדש. שאנחנו לא עוד להקה שמנגנת קצב. הרגשתי שזה לא זוכה להתייחסות שמגיעה לו".

ואז הגיע משבר האלבום השני, 'זכות הצעקה', יצא אחרי שנתיים  ולא הצליח.

"הייתה אכזבה גדולה. תסכול אמיתי. היינו במקום קשה, על סף פירוק. זוכר את עצמי מגיע לחזרה, מנגן שעה והולך. לא היה לי חשק, לא הייתה תשוקה. חשבתי לעזוב":

אבל האמנות הצילה אותו  שוב.

'ארונות מטבח', האלבום השלישי, יצא ב־1995 שלוש שנים אחרי קודמו. "זה לא היה זמן מבוזבז,  להפך. עבדתי עם בת שבע על 'אנאפאזה' ו'קיר', עשיתי פסקולים לתיאטרון, נפתחו לי ערוצים שלא הכרתי קודם. זה ריפא אותי".

זו גם הייתה שנה של מהפכה אישית:
"באותה שנה גם התחתנתי, ונולדה הבת הבכורה שלי, אוריה. הכול זז. הכול התעצב מחדש".

כשאני שואל אותו מהו האלבום שהוא הכי שלם איתו, התשובה מפתיעה:
"מטבח אקוסטי. אמנם אלבום הופעה, אבל מרגיש לי כמו נקודת שיא".

ומאלבומי האולפן?
" 'מה לאהובי' הכי מדויק אבל 'ארונות מטבח' הוא האלבום שאני הכי אוהב. הוא קשה, לא נעים, אבל אני מחובר אליו לגמרי".

הגלגול הראשון של הלהקה היה קצר.

"דני מקוב עזב כבר ב־1993 ונסע לאנגליה. ומאז ההרכב התחלף, השירים השתנו, אבל הליבה נשארה. אנחנו עדיין קיימים. לא בווליום גבוה אבל מופיעים פה ושם".

לאחרונה הצטרף קלידן חדש, אופיר ואנדר, במקום רועי ירקוני שעזב. "הוא הביא איתו אנרגיה אחרת. משהו בי התעורר ללהקה לאחרונה. אני לא חושב על פופולריות בגילנו, זה לא העניין, אבל יש בי רצון לעשות שוב משהו אחר. איזה אקספרימנט מטורף, או פרויקט מפתיע. משהו שיזיז את הלב".

 

 להוציא את הפיוט מהבית הכנסת – אל ההוויה הישראלית

את עולם הפיוט גילה בללי הרבה לפני שזה הפך לאופנתי.
"עשיתי את זה כשזה לא היה טרנדי, כי האמנתי שיש פה נכס תרבותי שצריך לחשוף אותו", הוא אומר.

בתחילת שנות התשעים, הוציאה 'נקמת הטרקטור' את הגרסה שלהם ל'אדון הסליחות' והתגובות הפתיעו אפילו אנשים שלא ידעו מה זה בכלל. הספרדים הכירו את זה מבית הכנסת, אבל אשכנזים? לא שמעו את השם הזה מימיהם..

אני זוכר את עצמי הולך בגבעתיים, ובאים אליי ילדים ואומרים לי:
"שרים את השיר שלך בבית כנסת, אתה קולט?".

אבל הכוונה לא הייתה לשמר אלא לפרק ולהרכיב מחדש.
"מה שעניין אותי זה לפצח את זה מוזיקלית. לעשות את זה בשפה שלי. להוציא את זה מההקשר הדתי קהילתי, מהבית כנסת ולהעביר אותו לעולם ההוויה הישראלית. לא ספרדי, לא אשכנזי פשוט ישראלי."

אבא שלו אהב את העיבוד – אבל תהה למה אין מילים.
"הוא עף על זה, אבל שאל אותי: 'למה לא שרת?' והאמת? בהתחלה לא העזתי".

ניצן זעירא, המפיק שלנו, אמר לי אז:
'עזוב, אל תיכנס לזה. זה עלול לעורר שערורייה'. ואני, שלא רציתי להיות פרובוקטיבי הלכתי על גרסה בלי שירה. היום אני מצטער. היום הייתי אומר לעצמי: שים זין על כולם."

גם הקהל לא תמיד הבין.
"באו אליי בהופעות ברוקסן מעריצים עם כיפות של 'נקמת הטרקטור', ואמרו לי: 'בללי, זה לא יפה. זה שיר ששייך לבית כנסת' ".

“מה לאהובי”: סגירת מעגל עם אבא, ועם עצמי

" 'מה לאהובי' סימן סגירת מעגל. גם מוזיקלית  וגם אישית. הוא נולד סביב מותו של אבא שלי. רק אז הבנתי באמת מה זה אבל, ומה זו הכאה על חטא. עד אז, כל זה היה סיסמאות".

"החוויה", הוא מספר, "הייתה כמעט מיסטית. פתאום אתה מבין מה זה חשבון נפש, לא כתיאוריה, אלא כחוויה. אתה שואל את עצמך: מה נתתי לו? מה הוא נתן לי? מה השארנו פה בעולם? איפה חטאתי כלפיו ואיפה אולי יכולתי לתקן. זה הכניס אותי לספירלה רוחנית של שאלה והבנה ושם, בדיוק שם, התחיל הדחף ליצור. הפיוטים היו החומר שדיבר בשפה הזאת, זכיתי לעבוד עם טקסטים כמו 'מנחלי גופרית דמעות נשאבו’. שורה שחוררה לי את הלב. כמה התעכבתי עליה, כמה כאב היה שם אצל משה בן עזרא, והצלחתי להתחבר אליו בכל הווייתי. אתה לא כל הזמן בגופרית, אבל כשאתה שם זה בוער".

"הצלחה? זה בכלל לא היה הכיוון. מי יתעניין בזה בכלל? זה לא היה פרויקט מסחרי, זה היה צורך פנימי. סגירת מעגל עם עצמי, עם אבא שלי, ועם עולם שלם של פיוטים שפתאום קיבלו קול חדש".

מי שהציף את הפרויקט היה אפי בניה, מייסד פסטיבל העוד שהציע לארח את 'נקמת הטרקטור' בשנה העשירית לפסטיבל, בתור אחת הלהקות שהכניסו את הפיוט לרוקנרול. זה קרה בדיוק כשאבא שלו היה לקראת הסוף וכשקיבל את ההצעה הבין שזה לא מקרי. שיש פה סיבה ומסובב. זה המסלול המדויק שהיה צריך ללכת בו כדי לעבד את האבל שלו דרך המוזיקה.

 

אין פיצול – הכל חלק מאותו סיפור

למי שמביט מבחוץ, הקריירה של בללי נראית כפיצול מתמיד. מצד אחד להקת רוק בועטת ופורצת דרך, מצד שני פסקולים לסדרות, סרטים ותיאטרון. אבל בללי לא רואה את זה כך. בשבילו הכל חלק מאותו רצף יצירתי.

המעבר לעולם הפסקולים התרחש באמצע שנות ה־90 כשהבמאי ניר ברגמן הציע לו להלחין את 'כנפיים שבורות.' מאז יצר פסקולים ל'שטיסל', 'בטיפול' ועוד, אבל מבחינתו, זו לא "הפסקה מהטרקטור" או כיוון אחר, זו המשכיות של  אותה יצירה. זה לא רדיו, זה לא נועד להיות להיט. זו אמנות".

שאני שואל אותו: אם היית חייב לבחור – טרקטור או פסקולים? הוא לא מהסס לרגע.
"אין דבר כזה לבחור. כל דבר שנותן לי אפשרות לביטוי מוזיקלי אמנותי מתוך העולם שלי אני שם. זו לא שאלה של פורמט. זו שאלה של אמת, אף פעם לא הרגשתי הבדל. זה לא מקרה ש'בת שבע' בחרו דווקא אותנו. תקשיב ל'מתנתקת'  מהאלבום הראשון של 'נקמת הטרקטור', זה נשמע לך שיר רדיו? זה לא בשביל הפלייליסט. זו יצירה, בדיוק כמו ב"'קיר' ו'טעות של הירח' (אינטרפטציה מוזיקלית של 'נקמת הטרקטור למחזה השייקספירי 'אותלו'). כבר אז הרגשתי שזה פוגע בדיוק במקום. גם ביצירה האישית, אני מאוד מחובר למה שעשיתי ב'שטיסל' וב'בטיפול'. מרגיש שהבאתי שם משהו אמיתי. המוזיקה שם לא רק ליוותה את היצירה, אלא עזרה לה לקרות, השלימה אותה".

 

בין געגוע להתחדשות

מעט מוזיקאים מצליחים להמציא את עצמם מחדש בשלבים מתקדמים של הקריירה. רובם מתקבעים לא מתוך עצלות, אלא מתוך הבנה: הקהל שלהם מבקש להיאחז במוכר.

ככל שהמציאות הופכת לוחצת ומבלבלת, גם הקהל וגם האמן מחפשים עוגן. זה נכון בכל העולם וביתר שאת בישראל: שוק קטן, צפוף, תובעני ותחרותי. לא פשוט לשרוד בו ובטח לא כשאתה מנסה לפרוץ את גבולות המיינסטרים.

ואז, בללי עשה את הבלתי ייאמן. בשלהי העשור השישי לחייו, הוא הוציא את "המהגר", אלבום סולו מהפנט, חף מהתייפייפות, עמוס בטקסטים חודרים ולחנים שלא מפחדים להיות גם יפים וגם כואבים. האלבום נוצר בשיתוף המפיק ישי אמיר והמוזיקאי אודי תורג'מן.

"יצרתי אותו מתוך צורך אישי", הוא אומר. "רציתי להוציא חומרים שהצטברו אצלי, חומרים שיצרתי בשביל הכייף, מהמקום הכי טהור של אהבה למוזיקה. אבל הרגשתי שאני מאבד את זה, מאבד את ה'פאן' הטהור. כל ההישרדות הזו, הצורך להוכיח כל הזמן…זה שוחק. במקום אחר בעולם, אמן כמוני אולי היה חי אחרת".

הוא לא מסתיר: קיווה שהאלבום יגיע לקהלים רחבים יותר, אבל זה לא קרה.

"אולי אני רציני וקודר מדי, זה הדי־אן־איי שלי. אני לא יודע לעשות להיטי רדיו לתיכוניסטים. הצורך במוזיקה מהסוג שאני יוצר, כנראה הולך ופוחת. אני עושה אמנות קצת קודרת, קצת מעייפת אולי את האוזן הממוצעת. שוב אני חוזר לרוברט וויאט, בריאן אינו, בריאן פרי…העולם נהיה שטוח יותר והצריכה של מוזיקה עם עומק בירידה".

ובכל זאת, "המהגר" הוא אולי האלבום הכי אישי ומדויק של בללי. הוא מתרחק מהעולמות האתניים והפיוטיים של פרויקטים קודמים וצולל עמוק פנימה, אל עצמו. שירים כמו "זמן עורב", "החרב", "עוגת פירורים", "נשתה ונשתוק" , מצליחים לגעת גם באוזן רגילה, ולהזכיר שגם בגיל 60 אפשר לבעור מחדש.

כשאני שואל אם הוא מקנא בחברים למקצוע שמפוצצים אולמות ענק הוא מחייך, כמעט בפליאה.
"אף פעם לא הייתי שם, לא שאני חסין מקנאה, אבל זה פשוט לא העולם שלי, זה כמו שתגיד לי, תראה איך ההוא מצליח בחדשות. אני יכול להעריך, אפילו להתפעל, אולי גם פה ושם לקנא, אבל זה פשוט לא קשור אלי.

אלה שירים של רדיו וזה דורש כישרון אדיר לדעת לכתוב שיר שאנשים שרים, זה לא פשוט בכלל, אבל אני לא שם. לא הייתי שם אף פעם, לא שאפתי להיות וגם אין לי את הנתונים לזה, אני לא יודע לעשות שירי עם. לא מתוך התנשאות, פשוט לא יודע, אנחנו ב'נקמת הטרקטור', תמיד היינו אחרים, לא כי בחרנו להיות כאלה, אלא כי ככה היינו."

הוא לא בז למיינסטרים, הוא רק יודע שזה לא הוא.
"מיינסטרים זו לא מילה גסה, אבל זה לא אני, אני לא יודע להגיע לקהל רחב. אפילו באלבום הראשון של 'נקמת הטרקטור', היה שיר אחד שנחשב להיט, "משחק של דמעות", אבל גם הוא היה יוצא דופן. פעם אנשים קנו תקליטים של אמנים, לא של שירי רדיו. זו הייתה גישה אחרת,  הדפיסו פה תקליטים של 'דיס מורטל קויל', של רוברט וויאט…לא שאני משווה את עצמי אליהם, אבל אתה מבין, סי־בי־אס ישראל האמינו שיש לזה שוק, זה היה סימן לתקופה אחרת. היום זה כמעט לא קיים".

ומה הלאה? אלבום סולו נוסף?
"כן. בהחלט אפשרות שאני חושב עליה".

 

בין ייאוש ליצירה

איך נראו השנים האחרונות בעיניך כמוזיקאי בתוך תקופה כל כך סוערת: קורונה, מחאה, מלחמה?
"להגיד את האמת? כמוזיקאי פחות הרגשתי את זה. אני גם לא מופיע הרבה, אז הפגיעה לא הייתה ישירה, העבודה על מוזיקה לסרטים ולסדרות נמשכה כמעט כרגיל, אפילו בתקופת הקורונה. זה פחות נגע בי".

ובכל זאת, משהו השתנה?
"כן. אולי ברובד העמוק יותר. לאו דווקא ביצירה עצמה, אלא בדחף, משהו בדחף האמנותי, ביצר, קצת דעך. בשנים האחרונות הרגשתי פחות צורך ליצור. פחות דחיפות פנימית".

האם אתה רואה את עצמך בעתיד חי ויוצר מחוץ לישראל?
"אני כבר מבוגר בשביל זה. נראה לי נאיבי לחשוב שאוכל להעביר את עצמי למקום אחר ולהקים שם מחדש משהו שלם, אם בכלל אז בצניעות, אולי איזו הוויה ניסיונית קטנה, פרויקטים של צלילים, מיצבים, תנועה, דברים שלא תלויים בשפה. לאו דווקא מוזיקה 'רגילה', אולי בלי מילים בכלל. פעם זה משך אותי מאוד, היום זה קצת נעלם".

ואז עולה שמו של רוג'ר ווטרס, האיש שכמעט הפך שם נרדף לחרם תרבותי נגד ישראל. בללי לא מתבלבל.

"לצערי אנחנו הולכים ועונים להגדרה מדינת אפרטהייד. אפילו לפני שנה לא הייתי מוכן להודות בזה. אבל היום זה ברור. החוק שחל על ערבים לא חל על יהודים. במיוחד כשמדובר בזרמים הדתיים־תורניים־משיחיים, אנחנו כבר יודעים מה קורה שם, פשוט עכשיו זה יוצא החוצה, בלי מסכות והעולם מסתכל ורואה בנו מחרחרי מלחמה.

זה לא עניין של שמאל או ימין, זה עניין של ערכים. כשאתה רואה נערים עם כיפה מכים נהג אוטובוס ערבי, מתעורר בך העניין הערכי המוסרי ולא הפוליטי. כשאני רואה בשוק התקווה בחור בשנות העשרים לחייו עם כיפה וציציות מקלל קללות עסיסיות איש קשיש רק בגלל שדרך עליו בטעות עם עגלת שוק, אני מבין כמה תחזיותיו של הרב ליבוביץ' היו מדויקות כשדיבר על יהדות נטולת תוכן יהודי".

אבל גם בצד השני, הוא אומר, אין פתרון קסם.
"לנו יש בעיית מנהיגות קשה אבל גם לפלסטינאים יש בעיית מנהיגות, זה מייאש. באמת מייאש".

 

האספקט האישי 

בגיל 41, אחרי 18 שנות נישואים, החליט בללי להתגרש.

"זו הייתה פרידה קשה מאוד. פתאום אתה מרגיש שאתה חוזר אחורה, לא כאדם צעיר שמגלה את עצמו, אלא למקומות של חוסר שייכות. תיכון. צבא. התחושה שאתה שוב לא מוצא את מקומך. שאתה לא כמו כולם".

למה בעצם נפרדתם?
"מצאנו את עצמנו במקומות שונים וזה היה בדיוק הגיל, 41, שבו עוד אפשר להמציא את עצמך מחדש, להחזיר קצת חיוניות לחיים, כל אחד בדרכו".

היום, הוא מספר, גרושתו עוסקת במחול והקשר ביניהם טוב וכך גם עם הילדים.

"הקשר נהדר, גם איתם וגם איתה. הבן שלי, עילאי, הוא מתופף ובסיסט, אם זה הייעוד שלו. אני תומך בו וכמו כל אם יהודייה, הייתי רוצה עו"ד", הוא צוחק., "אבל התשוקה שלו למוזיקה שם, האסתטיקה שלו מאוד מזכירה לי דברים שהוא גדל עליהם. יש לו להקה  'שדרות הילד' ואני מזהה שם השפעות שאני אוהב".

עם גליה חי, נגנית ויולה ובת זוגו הנוכחית שמנגנת איתו גם ב'נקמת הטרקטור', הוא מצא שותפות אמנותית וחיים משותפים. אבל לא תמיד זה פשוט.
"זה מאתגר, במיוחד כשיש לך ילד קטן, לפעמים הבית הוא במה, והבמה היא הבית".

 

"כשאמא נפטרה, כבר הכרתי את התהום"

שלושה שבועות לפני הראיון, עבר בללי תאונת דרכים קשה. רכב פרטי פגע בו כשרכב על הקטנוע בכביש 5. בנס, זה נגמר "רק" בשבר מורכב בכף הרגל, צלעות שבורות ושפשופים.

הוא עדיין מגובס וכאוב בזמן שאנחנו מדברים אבל מתאושש, לאט לאט, הכאב הפיזי הזה מצטרף לכאב מסוג אחר, שקט, עמוק ומכרסם. הוריו, שנפטרו בעשור וחצי האחרון, השאירו אחריהם חללים שונים בליבו.

"אבא נפטר לפני 15 שנה, בגיל 81, מאי ספיקת כליות. זה היה מוות ראשון שחוויתי של מישהו כל כך קרוב, נפערה בי תהום. הרגשתי פתאום את הסופיות".

הקשר עם אמא, כך הוא מספר, היה הדוק במיוחד.
"היא נפטרה בגיל 91, הלכתי אליה כל בוקר וכל ערב. כשהיא הפסיקה לקחת את הכדורים כבר הבנתי שזה הסוף, אבל הפעם כבר הכרתי את התהום הזאת. לא נבהלתי. אתה מסתכל על מה שקיבלת, לא על מה שנלקח, זה לא מובן מאליו שיש לך אמא כשאתה בעצמך בן 62. אתה מתאבל, מתגעגע, אבל אני מודה שיש גם הקלה. אתה כבר לא צריך לדאוג יותר להורים חסרי אופק בזקנה מופלגת".

הסיפור המשפחתי שלו מורכב ומלא תהפוכות.

אמו, כך הוא מגלה, נישאה בשנות החמישים בשידוך כפוי, לאיש מבוגר ממנה בהרבה. בגיל 23 ברחה עם בתה לקיבוץ רעים והתחילה שם חיים חדשים.

"היא הייתה אישה דעתנית, קצת שתלטנית, אבל גם מאוד ליברלית, פתוחה, מגניבה אמיתית. אבא נתן לה את הבמה. הוא בעצמו היה איש כריזמטי, אבל זורם, לא שתלטן. בסך הכול הם היו הורים נהדרים".

האמנות, הוא מאמין, הגיעה מהשורשים.

"סבתא רבא מצד אבי, הייתה מנגנת בגיטרה עם חיבה גדולה לאלכוהול ונגינה ברחובות העיר, לא אתפלא אם היתה צוענייה. הייתה לי תמונה שלה עם נגנים באיטליה, בטריאסטה. רציתי שהיא תהיה על עטיפת האלבום הראשון של 'נקמת הטרקטור', אבל איבדתי אותה זמן קצר קודם לכן.

האמנות, המוזיקה – הן באו משם, בלי ספק".

בללי לא מתנצל, לא מתמרמר, לא מתמסחר. הוא פשוט ממשיך. מחפש. יוצר. גם כשהלב נשבר, גם כשהקרסול גובס, גם כשהמיינסטרים מתרחק הוא שם. בין פיוטים לעוגת פירורים, בין שברי זיכרון לצלילים חדשים. זה אולי לא תמיד קל, אבל זו הדרך. זו גם היצירה שהוא לא מוכן לוותר עליה. גם לא בגיל שישים פלוס, גם לא במדינה סוערת, וגם לא כשנראה שהעולם שייך לאחרים.

 

ולפני סיום, השאלון

מה היית עושה אם לא היית מוזיקאי?
מתקן אופניים…סתם, אין דבר אחר שבאמת היה מעניין אותי כמקצוע.

מה הדבר המקצועי שאתה הכי שלם שעשית?
האלבום "המהגר".

מה זו הצלחה?
מימוש עצמי, מימוש השאיפות שלך בדרך החיים שלך.

במה אתה הכי גאה?
בילדים שלי.

נוסטלגי?
אוהב להתבחבש עם זה. זה ה'גילטי פלז'ר' שלי.

 רומנטי?
יכול להיות. לא בתקופה הזו.

סנטימנטלי?
מאוד.

מה מפחיד אותך?
בערות.

 מה הכי מושך באשה?
עיניים, וגם דיקציה.

מה זו חברות?
מעורבות רגשית נטולת חשבונאות.

זוגיות / משפחה / ילדים?
אני אדם משפחתי. בגיל שבע כבר הייתי מפנטז שיש לי ילדים. משפחה בשבילי זה המון. להיות אבא, בן זוג, הורה. לא יכול לדמיין שמישהו לוקח לי את זה. אבל זה גם נורא תלוי את מי פגשת.

 המצב בארץ?
כאב לב אחד גדול. מעבר לאבל.

אלבום לאי בודד?
בוב מארלי – Survival

הולך להופעות?
לא ממש.

איך צורך מוזיקה?
אייטיונס. לא תקליטים.

 תחיית התקליטים?
זו תחייה? זו נקרופיליה. זו אספנות אובססיבית, חארטה אחת גדולה. אחד אוסף עפרה חזה וסיד בארט, נראה לך הגיוני?

ריאליטי?
לא קשור אליי בשום דבר.

AI?
בדור שלי זה יכול לעזור ליצור מוזיקה עם הערכים שהיו לנו לנו לפני ואז זה אולי מגניב. הבעיה זה עם הצעירים שמחפשים להיטים ופתרונות קלים ואז במקום שאתה מנהל את זה, זה מנהל אותך. ואת זה אני מסייג כאחד שעוד לא עבד עם זה, רק נראה לי ככה בתיאוריה באופן כללי.

אלבום לאי בודד?
Eno / Byrne – My Life In a bush Of Ghost
יצירתי , קצבי, עמוק, מעורר )עכשיו) נוסטלגיה מעורר מחשבה ומעיר את הגוף

ספר?
'הערים הסמויות מהעין' של איטאלו קאלווינו.

 סרט?
'זכרונות' של פליני.

במאי?
פליני.

סדרה?
'שובר שורות'.

מוזיקאי?
אניו מוריקונה – היצירה שלו משעשעת, חושנית, דרמטית,
אפילה ומוארת – הכל יש ביוצר הזה ובמוזיקה שלו.

אדם לפגוש?
אברהם אבינו.

תקופה לחיות בה?
שנות ה-40, תור הזהב של הקולנוע, האמנות.
או עוד 100 שנה, ב- 2124.

בילוי מועדף?
להיות בסביבת הילדים שלי. אוריה, עילאי ויהלי.

רגע משמעותי בחיים?
מות אבי.

החיים הם?
הבל וסבל. קוהלת צדק.

לאתר הרשמי של אבי בללי >>
(שהיתה לי הזכות לעצב ולבנות)

לאתר הרשמי של נקמת הטרקטור >>
(שהיתה לי הזכות לעצב ולבנות)