בואו נודה,
יש בחוץ לא מעט זוהמה.
בכבישים. ברשתות. בתקשורת. בשיח.
בכל מקום.

כעס, אלימות, צעקות, השפלות, אנשים שממהרים לשפוט, לבטל, להעליב. לפעמים נדמה שמי שצועק חזק יותר הוא גם זה שנשמע יותר.

ואני מוצא את עצמי, אולי דווקא בגלל זה, רוצה לעשות בדיוק את ההפך.

לבנות לי ולהביא לעולם פינה קטנה של תמימות.
אולי אפילו של נאיביות.

מין אמונה קצת מיושנת שאפשר גם אחרת.

שאפשר לדבר בלי לצעוק.
להקשיב באמת.
להתרגש משיר.
ללכת להופעה ולחזור ממנה קצת אחרת.
לקרוא ספר.
לכתוב.
ליצור משהו יפה.
להגיד למישהו שאוהבים אותו.
להיות חבר.
לגלות חמלה גם כשלא מסכימים.
להתעניין באדם שמולנו במקום למהר להחליט מי הוא.

אני יודע שהעולם אף פעם לא היה באמת תמים כמו שאנחנו אוהבים לזכור אותו. גם "פעם" היו רוע, אלימות, מלחמות ואנשים איומים.

ובכל זאת, אני מתגעגע למשהו.

לא בהכרח לעולם שהיה, אלא אולי לעולם שהייתי רוצה שיהיה.

עולם שיש בו קצת יותר תרבות ופחות רעש.
יותר סקרנות ופחות שיפוטיות.
יותר הקשבה ופחות המתנה לתור שלנו לדבר.
יותר אהבה. יותר חמלה. יותר יופי.

אוטופי? כנראה.
נאיבי? יכול להיות.

אבל ככל שאני מתבגר, אני פחות ופחות מתבייש בנאיביות הזאת.
כי אני לא יכול לנקות את כל הזוהמה שבחוץ.

אני כן יכול לבחור מה אני מכניס פנימה ובעיקר מה אני מוציא החוצה.

ואם בתוך כל הרעש הזה אצליח להשאיר סביבי פינה אחת קטנה שיש בה מוזיקה, מילים, אנשים, אהבה, הקשבה וחמלה,

מבחינתי, זה לא מעט בכלל.

צילום: ציפי וילמובסקי.