אני חושב על זה לא מעט לאחרונה.

לא הדברים הגדולים דווקא.
הדברים הקטנים.
משפט שמישהו אמר לנו לפני שלושים שנה ואנחנו עדיין משתמשים בו.

שיר שמישהו השמיע לנו והפך לחלק מהחיים שלנו.
בדיחה פרטית.
מתכון.
כינוי.
הרגל.
דרך מסוימת להסתכל על משהו.

לפעמים האדם שנתן לנו את הדבר הזה בכלל לא יודע שהוא נשאר אצלנו.
ולפעמים הוא כבר לא כאן כדי לדעת.

אני שומע בתוכי משפטים של אבא שלי.
אני עדיין יכול לשמוע בדיוק איך אמא שלי הייתה אומרת דברים מסוימים.
יש מוזיקה שלעולם תהיה מחוברת אצלי לאנשים שהכרתי.
ויש דברים שאני עושה היום ואין לי מושג אם הם באמת "שלי", או שפשוט אספתי אותם בדרך ממישהו שאהבתי.

ואז חשבתי שגם אני כנראה נמצא ככה אצל אחרים.

אולי מישהו שומע שיר שהכרתי לו ונזכר בי.
אולי משפט שאמרתי פעם נשאר אצל מישהו, למרות שאני בכלל לא זוכר שאמרתי אותו.
אולי משהו שעיצבתי תלוי איפשהו על קיר.
אולי הבנות שלי יתפסו את עצמן יום אחד אומרות משפט שלי ויצחקו.

יש משהו מנחם במחשבה הזאת.

אנחנו רגילים לחשוב על החיים שלנו כעל משהו שמתקיים בתוך הגוף והראש שלנו.
אבל אולי חלק מאיתנו נמצא כל הזמן גם אצל אנשים אחרים.
חתיכות קטנות שאנחנו משאירים בדרך.
וחתיכות קטנות שלהם שנשארות אצלנו.

ואולי בסופו של דבר, זה חלק גדול ממה שאנחנו משאירים בעולם.