כשהייתי ילד חיכיתי כל הזמן.

לחופש הגדול. ליום ההולדת. לטיול השנתי. לתקליט חדש. להיות גדול.
אחר כך חיכיתי לצבא, לשחרור, לטיול, לאהבה גדולה, לעבודה, לילדים, לחופשה הבאה.
תמיד היה משהו שנמצא קצת קדימה.

ואיכשהו חשבתי שבגיל מסוים זה נגמר.
שמגיע שלב שבו החיים כבר מסודרים. שאנחנו כבר יודעים מי אנחנו, מה אנחנו עושים, עם מי נהיה ואיפה נחיה.

מצחיק.

אני כבר בן 59 ועדיין מחכה לדברים.

מחכה לראות מה יקרה עם הספר שכתבתי.
מחכה להיכנס לבית חדש.
מחכה להופעות וערבים מוזיקליים שעוד לא קרו.
מחכה לפרויקט הבא שידליק אותי.
מחכה לאנשים שעוד אין לי מושג שהם עומדים להיכנס לחיים שלי.
מחכה לאהבה.

ויש כמובן דברים שאני כבר לא מחכה להם.

אני יודע שהזמן לא יחזיר אליי אנשים שאיבדתי.
אני יודע שלא לכל סיפור יהיה את הסוף שרציתי.
ואני יודע שהחיים לא באמת מגיעים לנקודה שבה הכול מסתדר ונשאר מסודר.
אבל דווקא בגלל זה אני אוהב לגלות שאני עדיין מחכה.

לא במובן של לשבת בצד עד שהחיים יתחילו.

להפך.

לחיות עכשיו, ובאותו זמן לדעת שיש עוד משהו מעבר לפינה.

עוד שיר שלא שמעתי.
עוד אדם מעניין שלא פגשתי.
עוד מקום שלא הייתי בו.
עוד משהו שאכתוב.
עוד ערב שאחזור ממנו הביתה ואחשוב: איזה מזל שבאתי.

צילום: מלי ארואסטי.