כמה ימים של מחלה מספיקים לפעמים כדי לשנות לגמרי את סדר העדיפויות.

פתאום כל הדברים שמעסיקים אותנו ביום יום – עבודה, כסף, זוגיות, תוכניות, דירה, העתיד, מה הספקנו ומה לא, נדחקים הצידה.

אני לא רוצה שום דבר גדול.

בסך הכול רוצה לקום בבוקר ולהרגיש טוב.

לשתות קפה.

לעבוד כמה שעות.

לשמוע מוזיקה.

לדבר עם הבנות.

לפגוש חבר.

לצאת להליכה.

יום רגיל.

אנחנו כל כך עסוקים בלחפש את הרגעים הגדולים של החיים, שלפעמים צריך שהגוף יעצור אותנו לכמה ימים כדי להיזכר שרוב החיים בכלל מתרחשים בין הרגעים האלה.

והאמת?

אחרי כמה ימים לא פשוטים, יום רגיל נשמע לי כרגע כמו הדבר הכי נפלא בעולם.