אלא שירים שהם תחנות. כאלה שמספיקים כמה צלילים מהם כדי להעיף אותי בזמן למקום אחר, לגיל אחר, לאדם שהייתי אז.

אז הנה הפלייליסט של החיים שלי, נכון לרגע הזה.

1. ילדות | לכבוד הקיץ – גזוז
ישראל של שנות ה-70. קיץ, ים, תמימות ועולם שנראה לי היום רחוק מאוד. האלבום של גזוז היה האלבום הראשון שקניתי מכספי, בכיתה ה', ו"לכבוד הקיץ" נשאר בשבילי הרבה יותר משיר. הוא חתיכה מהילדות שלי ומישראל היפה שאני זוכר ומתגעגע אליה.

היו תקופות שהייתי שומע את השיר הזה בלופים. שוב ושוב ושוב. שלום חנוך היה חלק משמעותי מהפסקול של ההתבגרות שלי, ו"הדרכים הידועות" הוא אחד מאותם שירים שמספיקות השניות הראשונות שלהם כדי להחזיר אותי מיד לנער שהייתי.

גידי גוב מלווה אותי כמעט כל חיי, אבל "שלל שרב" שייך אצלי לתקופת הצבא. יש שירים שאתה לא באמת בוחר להצמיד לתקופה מסוימת. החיים עושים את זה בשבילך. ומאז הם נשארים מחוברים. השיר הזה תמיד מחזיר אותי לשמירה בבודקה קפואה מקור, בדהרייה שבמבואות חברון.

השיר השני באלבום "סיפורים מהקופסא", לטעמי אחד האלבומים המכוננים ברוק הישראלי לדורותיו. תחילת שנות העשרים והחיים שלי עוד היו דף כמעט ריק. אולי דווקא בגלל זה "תחנה סופית" הוא שם משעשע לתחנה שמבחינתי הייתה בעצם סוג של התחלה.

אני בן 21, גר בסן פרנסיסקו, עובד בבניין, חי עם שותפה צ'כית ושבעה חתולים ומנסה להבין מה אני רוצה מעצמי ומהחיים.

ואז הוריי שולחים לבקשתי מהארץ קסטה עם אלבום הבכורה של רפי פרסקי – "כמה פעמים ספרת עד עשר". התעלפתי.

שמעתי אותו בלי סוף. ועד היום, כשאני שומע את "כמה פעמים ספרת עד עשר", אני שוב בדירה ההיא בסקוט סטריט בסן פרנסיסקו, אלפי קילומטרים מהבית, בודד כמו כלב.

כאן אני מרשה לעצמי ל"רמות" ולבחור ארבעה.

החברים של נטאשה, נקמת הטרקטור, משינה, נוער שוליים, כרמלה גרוס ואגנר, רוקפור, איפה הילד, כנסיית השכל, מופע הארנבות של ד"ר קספר. תחילת שנות ה־90, תל אביב, אוניברסיטה, הופעות, רומנים מסעירים, חברים והמון מוזיקה ישראלית חדשה ומרגשת שנולדה ממש מול העיניים שלנו.

יש תקופות שאי אפשר לצמצם לשיר אחד.

ואז אבא שלי הלך לעולמו.

הייתי בן 29, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה המוות נכנס לחיים שלי באמת ושינה אותם. במקביל לגסיסתו של אבא שנמשכה שמונה חודשים, התחלתי גם לכתוב את הספר שלי "עד שנגיע", זה שילווה אותי בגלגולים שונים כמעט שלושים שנה.

הפסקול של התקופה ההיא היה OK Computer של רדיוהד. אלבום אפל, יפהפה, מנוכר ומטלטל, שהתיישב באופן כמעט מושלם על מה שעבר עליי אז.

עד היום מספיקים לי כמה צלילים ממנו כדי לחזור לשם – לאובדן של אבא, אבל במקביל גם להתחלה של משהו חדש ומסעיר: הכתיבה.

ואז הגיעו השנים של האהבה, הזוגיות, החתונה והקמת המשפחה.

ומתוך כל אלה, הרגע ששינה אותי יותר מכול היה הרגע שבו הפכתי לאבא.

יש משהו ב"שיר לשירה" של קורין אלאל שתמיד נוגע בי במקום הכי רך. מרגע שנולדו רומי וליה, שירים על הורים וילדים נשמעו לי אחרת. פתאום חוויתי אהבה מסוג שלא הכרתי קודם – אהבה ללא תנאי שאין לה סוף.

אחרי שאמא נפטרה, במשך ימים הייתי קם בבוקר ושומע את השיר הזה ובוכה.

שיר שהכרתי ואהבתי שנים קיבל פתאום משמעות אחרת לגמרי. "עוד ניפגש" הפך עבורי משיר מאוד אהוב של אריק איינשטיין לשיר על געגוע, פרידה והתקווה הילדותית כל כך שאולי, איכשהו, עוד ניפגש.

שיר מתוך "סימנים מקדימים", האלבום האחרון של ערן צור שאני אוהב במיוחד בגלל היצירתיות, התעוזה והעולם השלם שיש בו.

אולי זו גם הסיבה שאני בוחר בו לתקופה הבוגרת שלי. ככל שאני מתבגר אני מגלה שהצורך ליצור דווקא הולך וגדל. לכתוב, לעצב, להמציא, לעשות הרצאות מוזיקליות בדרכי, להתחיל דברים חדשים ולא להפסיק להיות סקרן.

הביטלס מלווים אותי כמעט כל החיים, ולכן נדמה לי שאין דרך טובה יותר לסיים את הרשימה הזאת.

ב־2023, יותר מחמישים שנה אחרי שהתפרקו והרבה אחרי שנדמה היה שלא נשמע מהם לעולם שיר חדש, יצא "Now and Then".

התרגשתי כמו ילד.

אולי כי גם אחרי כל השנים האלה מוזיקה עדיין מסוגלת לעשות לי את זה.

ואולי כי השם שלו מסכם בעצם את כל הפלייליסט הזה.

עכשיו ואז.

הילד שקנה את התקליט הראשון שלו בכיתה ה', הנער ששמע את שלום חנוך בלופים, החייל, הבחור בן ה־21 בסן פרנסיסקו, הסטודנט בתל אביב, האבא, הבן שנפרד בזמנים שונים מהוריו והאיש שאני היום.

כולם עדיין כאן.

והפסקול ממשיך להתנגן

 

צילום: מלי ארואסטי