קיבלתי היום מורד מוסנזון את הדראפט שככל הנראה יהיה הגרסה הכמעט סופית של ספרי "עד שנגיע" (תודה גדולה לנילי מנור, חברה יקרה, על ההברקה עם השם).
ורד רשמה במייל שצירפה את הקובץ:
"חושבת שזה ספר טוב ומעניין, לפרקים סוחף".
קצת קשה להסביר מה מרגישים ברגע כזה.
הספר הזה התחיל להיכתב לפני כמעט שלושים שנה, מתוך מצוקה פנימית גדולה, ליד מיטת חוליו של אבא שלי. הוא ליווה אותי מאז דרך אינספור שכתובים, מחיקות, הפסקות וחזרות.
לאורך הדרך היו אנשים שהאמינו בו עוד לפני שאני האמנתי. אחד מהם היה רפי כהן ז"ל, חבר יקר לי כאח. בביקור האחרון בהוספיס ביפו, יומיים לפני שנפטר, הוא אמר לי כמעט בלחישה:
"התקדמת עם הספר, יא גמד. דיר באלאק אתה לא מסיים אותו".
אני חושב עליו הרבה ברגעים האלה.
הספר מגיע לקו הסיום בשנה שבה איבדתי גם את אמא. יש משהו עצוב בכך ששני הוריי, וגם רפי, לא יזכו לקרוא אותו.
ואולי יש משהו סמלי בכך שדווקא היום, בט"ו באב, יום האהבה, אני מקבל את הגרסה הכמעט סופית של ספר שהתחיל להיכתב לפני כמעט שלושים שנה ליד מיטת חוליו של אבא, ומגיע לקו הסיום דווקא בשנה שבה נפרדנו מאמא ז"ל. (בתמונה המצורפת: הוריי בתחילת דרכם המשותפת).
ועכשיו אני עומד להתחיל לקרוא אותו מחדש. לא כפרק פה ומשפט שם, אלא כספר שלם.
מתרגש. מאוד.
הלוואי שבקרוב אוכל להחזיק אותו גם כספר אמיתי ביד. 💛
