חשבתי על זה או יותר נכון נזכרתי שבילדות, כשפגשתי ילד חדש שמצא חן בעיניי, הייתי פשוט ניגש אליו ומציע לו לבוא אליי. ככה סתם. בלי עכבות, בלי תירוצים, בלי צורך במכנה משותף.

“בא לך לבוא אליי לשחק?”

שאלה כל־כך תמימה, שכמבוגר היא נשמעת כמעט ביזארית.

הגדלתי אפילו פעם לעשות עם רפי כהן ז״ל, אחד החברים הכי טובים שהיו לי בדיעבד, כשהצעתי לו לבוא לגור אצלי חודש שלם בין כיתה י׳ ל־י״א, בזמן שההורים שלי טסו לאיטליה. ההצעה הייתה ספונטנית לגמרי, בלי שום היכרות מוקדמת.

רפי הסכים מיד, בלי היסוס, ושנינו זכרנו את החודש הזה שנים אחר כך כאחד המאושרים בחיינו.

פרקנו עול. עישנו מלא. שמענו מוזיקה בווליום רצחני. שיחקנו בלי סוף כדורסל ספוג בחדר. הזמנו חבר׳ה וראינו המון ״זהו זה״ כולל השידורים החוזרים. לגמרי ״אצל הדודה והדוד״.

המקרה הכי דומה או לפחות הכי דומה באנרגיה שהיה לי כמבוגר, קרה כשפניתי ספונטנית לגידי גוב בארומה והצעתי לו לעשות אתר. הצעה תמימה, אמיתית, מהלב; ובדיוק כמו במפגש הראשון עם רפי. גם האושר כשהדבר קרה היה דומה להפליא בשני המקרים, כלל דילוגי אושר חסרי בושה ברחוב.

כשאנחנו מתבגרים, ברוב המקרים אנחנו מאבדים את זה. פתאום נכנסים לתמונה חששות, ספקות, חוסר ביטחון. ״לא נעים״, ״מה הוא יגיד״, ״ואם הוא לא יסכים איזו פאדיחה״.

השבוע, אחרי לא מעט זמן, זה קרה לי שוב. התגברתי על המחסומים ופניתי למישהו בלי שהיות ובלי היסוסים.

אחרי הפגישה הוא כתב לי:

״כל כך נהניתי לפגוש אותך, נראה לי שזו תחילתה של ידידות מופלאה״.

לרגע הייתי מאושר וגם מאוד גאה בעצמי.

בדיוק כמו אז, בילדות.

צילום: רפאל בן משה