אתמול היה לנו אירוע משפחתי מאוד מרגש וגם אמא שלי השתתפה. במצבה הבריאותי לא פשוט לה להשתתף באירועים כאלה (בכל זאת היא כבר כמעט בת 89), אך היא היא היתה נחושה להשתתף.

קמתי היום הפוך לגמריי לבוקר מלא משימות. אין לי מושג למה. אולי ישנתי לא טוב, אולי משהו אנרגטי.אני יושב כבר שלוש שעות מול המחשב ובוהה, משהו שכמעט לא קורה לי.

במקביל למסע הפיזי שאנו עוברים פה בפורטוגל (כל יום, יומיים מחליפים לוקיישן וזה לא כזה קל גם אם נראה מגניב התמונות), מתרחש גם סוג של מסע נפשי שעובר על כל אחד מאיתנו בנפרד ועל כולנו יחד.

להיות עצמאי, במיוחד במקצועות יצירתיים, במקרה שלי עיצוב וכתיבה, זה לא תמיד כזה פשוט וזוהר כמו שזה נראה ברגעים שאני מציג פה בגאווה מיתוג, אתר חדש או ראיון בבלוג.

צביקה פיק איננו. אני בהלם, הידיעה על מותו תפסה אותי בפורטוגל, הכי לא מוכן לידיעה עצובה שכזו. רק לפני שבועיים דיברנו והוא נשמע נהדר ומלא חיות, אמר שעוד חודש כנראה יחזור להופיע.

לנסוע מעל שעתיים בפקקים מהגיהנום עם כרטיס שנקנה לפני חצי שנה (וציפיה אינסופית להופעה) ולא להצליח להיכנס לאצטדיון כי לא מצליחים למצוא חניה אחת פנויה לרפואה קילומטרים מהמקום.

וידוי קטן…אנחנו עוברים פה טיול מטורף אבל לא אחת צץ לו שוב קונפליקט הפייסבוק ביני לבין אשתי. הצורך שלי לשתף ולתקשר את הטיול תוך כדי תנועה עם העולם לעומת הצורך שלה להימנע ולהיות רק בחוויה.

שמתי לב לאחרונה שתמיד חיפשתי את השלמות עד שהבנתי שאין דבר כזה. אבל כן יש שלם, גם אם לא מושלם. הרגשתי את זה תמיד בעברי כשחיפשתי שותפה לחיים, או בעיצוב הבתים שגרתי בהם וגם היום.