החיים, אם נרצה או לא, בנויים ממש כמו בספר, מפרקים: לידה, גדילה, פעוטון, גן, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, צבא, לימודים או השתלמות, ביסוס קריירה, הקמת משפחה, התבגרות, הזדקנות והסוף הידוע מראש.

אם יש משהו שהכניס לחיי רגשות קיצוניים זה ההורות שהגיעה אליי בגיל מאוחר יחסית, כמעט ארבעים ועוד באקסטרים…מבצע אחת ועוד אחת עם לידת התאומות המקסימות רומי וליה. מאז חוויתי המון רגעי אושר.

אתמול קבעתי עם הילית שבערב אנחנו ממשיכים לראות את הסדרה המדהימה שאנחנו ממש בעיצומה של ההתמכרות (׳המלכה גמביט׳, סדרה נפלאה) ובסוף נשאבתי לעשייה באתר סופר מרגש.

מכירים את זה שמרגישים שמישהו לא אוהב אותנו בלי סיבה? לא עשיתם לו שום דבר רע, להפך, אבל הוא פשוט לא אוהב מסיבותיו הלא ידועות…אולי משהו בנו, במימיקה שלנו, מזכיר לו מישהו שלא אהב בעבר.

כשהייתי ילד זוכר שתמיד רציתי כבר להיות גדול. היום כשאני גדול, אני מוצא את עצמי מתגעגע לפעמים להיות ילד…להסיר אחריות, שאיזה "אבא גדול" יבוא ויקח עליי חסות וידאג לי. לא כל הזמן. רק פה ושם.

אומרים שכל פרידה במהלך החיים היא סוג של הכנה לפרידה הסופית והגדולה מכולן…יש משהו במוות כמעט פילוסופי שאנחנו לא באמת מסוגלים לתפוס ולהבין לטעמי. הרי אין חיים ומוות בו זמנית…זה זה או זה.

אתמול בארוחת צהריים אמרתי לאשתי שהדבר שאני הכי שמח עליו בחיי הנוכחיים זה שאני מוקף בסביבה תומכת, חברים וחברות מעצימים, מפרגנים ובעיקר אוהבים.