עכשיו, בתנאים הנוכחיים של הקורונה וההסגר, אני נוכח לראות בתנאי מעבדה כמה נכון המשפט "מחשבה יוצרת מציאות" (ולא שלא ידעתי את זה קודם), אבל זה באמת מדהים להיות ער לזה בתנאים אופטימליים.

פעם הייתי אדם מרצה…בכל מחיר…העיקר שיאהבו אותי!!!…שילוב של ילד נמוך משמעותית מכולם (הכינוי "אלדד הגמד: ליווה אותי כל ילדותי ונעוריי, כי התפתחתי פיזית מאוחר), בן זקונים, אח לשני אחים גדולים…

מפאת אירוע אישי (לא אלאה אתכם בפרטים), נאלצתי לבלות השבוע שעות רבות במקום לא אידיאלי בלשון המעטה לימי קורונה, מה שנקרא בלב המאפלייה, האמא של כל החרדות שלי!

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה", כתב הסופר טולסטוי בפתיחה של "אנה קרנינה". משפט גאוני!!! אני גדלתי במשפחה לגמריי לא אומללה אך גם לא מאושרת עד הגג כל הזמן.

מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי למסיכות ואיפור! עולם התיאטרון מאוד קסם לי ויזואלית, ואחת הסיבות הגדולות שהתאהבתי בדיויד בואי, עוד לפני ששמעתי את המוזיקה שלו, היתה החזות יוצאת הדופן שלו.

השבוע ישבנו אני ורעייתי (איך אני נשמע פתאום כמו ביבי? 😜) אחרי ארוחת בוקר די שגרתית ונכנסנו לשיחה מעניינת על החיים…ואז אמרתי לה שהדבר שאני מרגיש לגביו הכי בר מזל בחיים האלה…

מעבר לפחד / חרדה שכבר נתתי לו פה ביטוי, הקורונה גם העניקה לי כל מיני מחשבות ותובנות חיוביות ששמח לחלוק איתכם פה. לא יעזור, חיינו שלובים פה זה בזה…אנו חיים על אותו מרחב קטן וצפוף, קשה ולא פשוט.

לפעמים צריך להביט אחורה, להבין מה היה, מה יש ומה רוצים / חולמים שיהיה…לחשב מסלול מחדש? וכשאני מסתכל על השנים האחרונות, אני שמח לראות שאלו היו השנים הטובות בחיי.