"תמיד יש פער בין הדימוי העצמי האישי לבין הדימוי הציבורי"

 

יובל אברמוביץ', סופר ומרצה בינלאומי, שחקן, שדרן רדיו, תסריטאי, בעל הוצאת ספרים ויזם מספר בראיון אישי וגלוי לב כיצד הניסיונות החוזרים ונשנים כל השנים לקטלג ולהכניס אותו למגירות והגדרות לא צלחו אף פעם

מאת: אלדד בוברוביץ'

יובל אברמוביץ' הוא תופעה. ריבוי עיסוקיו וכישרונותיו לצד אישיות אינדיבידואליסטית עם דרך ייחודית ועמוד שדרה חזק ויציב, הפכו אותו לתופעה בולטת ברשתות החברתיות הישראליות ומחוצה לה.

גילוי נאות: את יובל פגשתי, או יותר נכון היכרתי, לפני שבע שנים כשהקמתי את האתר הרשמי הראשון שלו, ממש במקביל למפץ הגדול של 'הרשימה'. זה היה גם האתר הרציני הראשון שעשיתי בוורדפרס. עד אז הקמתי אתרי HTML מבוססי PHP (טכניקה יותר ישנה ופרמיטיבית מוורדפרס).

בסופו של דבר, בסיומו של תהליך לא קצר ולא פשוט (כבר אז יובל עשה המון דברים במקביל וציפה בצדק לאתר מאוד יצירתי ובסטנדרטים הכי גבוהים) העמדנו אתר לתפארת ששימש אותו מספר שנים. זמן קצר לאחר מכן הזמנתי אותו להיות מרצה אורח עם 'הרשימה' ביום הולדתי ה-47 שחגגתי עם חברים במסעדת 'כיופים סנטר'. בגיל 50 הענקתי לעצמי עוד מתנה הקשורה אליו: קורס כתיבה יוצרת "מחדדים ת'מקלדת" שהעביר במלון בוטיק 'נורמן' בתל אביב.

כל השנים הללו המשכתי לעקוב אחר שלל פעילויותיו ומיזמיו. פה הוא איש עסקים ויזם שפותח חנות מדליקה למזכרות תל אביביות במתחם התחנה, שם הוא מפזז כשחקן על הבמות ,ובין לבין כותב טורים במיטב העיתונים ובכלי תקשורת אחרים וגם מוציא שני ספרי מתח חדשניים לזמנם. ואז הגיעה 'הרשימה' טוויסט מרכזי בעלילה חייו הלא שגרתיים, אבל לכך נחזור בהמשך.

יובל כתב עד היום 15 ספרים, ביניהם הרשימה, שנת המתנות וספרי ילדים שמכרו עד כה למעלה מ-400,000 אלף עותקים בישראל. התכנסנו לשיחה בעקבות ספרו החדש "קסם הרשימה" (גרסת הרשימה לבני נוער) שיצא בימים אלו.

***

איך כל זה התחיל? ספר לי על הבית שגדלת בו.
"גדלתי בבת ים בשכונה ממוצעת מינוס מבחינה סוציו אקונומית. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שבע. אני בן יחיד וגדלתי עם אמא שלי, אמא שלי ואני. היינו יחד, מן יחידה אחת. לפעמים הייתי קצת ה'הורה', תפסתי פיקוד על כל מיני דברים בבית, כולל עניינים כלכליים, מה שביגר אותי בגיל מאוד צעיר. היינו מאוד מאוד קרובים אמא שלי ואני".

במה התבטאה הקירבה הזו?
"אימא שלי היתה הרוח הגבית בכל מה שקשור לכל החלומות שלי. תמיד אמרה לי "כן" על כל דבר שחלמתי לעשות. כמובן אימצתי בחדווה את התכונה הזו ואף שיכללתי אותה. היא רשמה אותי ללימודים בבית צבי עוד כשהיססתי אם ללכת ללמוד משחק. לא ממקום 'פושרי' של ההורים האלה שדוחפים את הילדים שלהם לפרסומות מגיל חמש, אלא ממקום של 'אתה טוב בזה, לך תלמד ותתפתח, לך לבחינה, לך לאודישן, אני פה בשבילך' ".

אבא שלך בתמונה כל הזמן הזה?
"כשההורים שלי התגרשו הוא עבר לתל אביב והתראינו מעת לעת אבל מי שגידלה אותי היתה אמא שלי וסבא וסבתא שלי מצד אבא".

במה הוא עוסק?
"אופטיקאי".

איך היית מחוץ לבית? איזה מן ילד? חברתי? מוחצן? מופנם? תולעת ספרים? מגניב?
"שאלה מעניינת..אתה יודע, יש לנו בני האדם תמיד מן חוויה פנימית של איך אנחנו תופסים את עצמנו לעומת איך שאחרים תופסים אותנו".

תסביר?
"בחוויה שלי אם תשאל אותי, אז היית ילד חננה, קצת שמנמן, משקפיים עם מסגרת פלסטיק עבה אפורה כמו של אידה נודל למי שזוכר, טרניננגים, אתה יודע, שנות השמונים. זוכר את עצמי כילד מאוד ביישן".

היית חברותי?
"בסה"כ כן, היה לי מעמד טוב בכיתה. לא מלך הכיתה וגם לא החתיך, אבל גם לא הדחוי. הייתי מקום טוב באמצע, בנישה של המצחיק. יש תמיד את המלך והמלכה והסגנים ויש את 'ליצן החצר'. אני הייתי הליצן שבסופו של דבר נמצא בחצר של המלך והמלכה. מקום לא רע להיות בו".

אז איפה הפער שדיברת עליו קודם?
"מזכיר לך שוב שבחוויה שלי עם עצמי אני זוכר שהייתי חננה, אבל לימים כשפגשתי אנשים מהילדות שלא ראיתי עשרים ושלושים שנה, שמעתי דברים אחרים עליי".

מה שמעת?
"פגשתי לא מזמן חבר ילדות שלא ראה אותי שלושים שנה באירוע השקה של ספר חדש שלי בפריז. הוא גר שם והוא עוקב אחריי בפייסבוק והגיע לאירוע. היינו חברים מאוד טובים בילדות והוא אמר לי: 'שמע איזה מגניב היית'. גם פגשתי מישהי מהתיכון במקרה אצל חברים והיא גם אמרה: 'תקשיב איזה מגניב היית' ואמרתי לעצמי אני? מגניב? לא יודע אם הייתי אומר שהייתי מגניב אבל בהחלט הייתי מאוד פעיל. אולי זה זה מה שגרם לאנשים לחשוב שאני מגניב".

במה?
"חבר מועצת תלמידים, מופיע באירועים, מנחה את הטקסים, כותב בעיתון בית ספר ואחר כך עורך אותו…זה לא שזה עניין אותי כל כך. פשוט זו היתה הדרך הכי טובה להתחמק מהלימודים".

טוב תשמע, זה די נשמע כמו יובל אברמוביץ' שאנחנו מכירים מהיום.
"כן הייתי כזה מגיל מאוד צעיר, עוד מהגן אבל לא ראיתי בזה אף פעם משהו מגניב!.
לפני כמה ימים מאירה (ברנע גולדברג) ששנינו מכירים, עברה על הספר החדש 'קסם הרשימה' וכתבה לי הודעה: 'יואו אתה כזה מגניב' ותמיד כשאומרים לי את זה אני לא מבין מה רוצים. זה מצחיק אותי כי בחווית ילדות שלי אני הייתי ילד מאוד חנון. לא ילד לא מקובל אבל רחוק מלהיות כוכב הכיתה. כן הייתי כוכב של הצגות וצחוקים מה שכנראה הופך אותך למגניב בעיניי אחרים. אנשים שאני פוגש היום שהכירו אותי ביסודי או בתיכון תמיד אומרים לי: 'ידענו שיקרה איתך משהו'. זה מצחיק, אפילו בספר מחזור בכיתה ח' היה כתוב שאני אופיע בהבימה ואזכה באוסקר. חלק מהדברים באמת קרו".

אז מה אתה מגדיר כאירוע מכונן של הילדות / נעורים שלך?
"טוב, בטח מי שעוקב אחריי וקורא ספרים שלי כבר מכיר את הסיפור, אבל אספר לטובת מי שלא מכיר שבגיל 16 עבדתי במסעדה והחלקתי על כתם שמן והפכתי נכה. שנה וקצת הייתי בבית. תקופה שלא היה נטפליקס, כבלים, אינטרנט. לא היה כלום, רק ערוץ אחד. אז אחריי שמיציתי את קריאת הספרים ואירוחי חברים, לקחתי מחברת ישנה מבית הספר והתחלתי לרשום שם את כל החלומות שיש לי עד גיל 40".

הבנת שקורה משהו שישנה את חייך באותו רגע?
"אני יכול להגיד שזה היה רגע מאוד משמעותי מההבנה שכל החיים יכולים להתהפך ברגע אחד והנה לראייה אנחנו יושבים ומדברים עכשין בזום, כל העולם מושבת , מדברים אולי על סגר נוסף, מי חשב שאי פעם נהייה בתקופה כזו".

אז?
"זה היה רגע מאוד משמעותי בגיל מאוד מאוד צעיר, גיל הנעורים הוא גיל מאוד משמעותי בעיצוב שלנו כבני אדם וכל מה שאנחנו סוחבים איתנו אחר כך. ובאמת הבנתי שהחיים יכולים ברגע אחד להשתנות ומאז אני די מסתער על החיים ועושה כל מה שבא לי לעשות ושוב אני חוזר לחבר מהילדות שפגשתי בפריז שאמר לי: 'אתה מספר לאנשים שבעקבות התאונה הפכת לסוג של היפראקטיבי וכו', אני זוכר אותך גם בכיתה ג' ילד מאוד פעיל שכל הזמן עושה דברים'. אז כנראה גם לפני התאונה הייתי במהותי יזם, היפראקטיבי וכמובן שזה התעצם עוד יותר בעקבות התאונה".

***

אנחנו עושים הפסקה של כמה דקות בשיחת הזום ואני יורד להכין קפה וחושב לעצמי על כל התובנות המדהימות שעולות תוך כדי השיחה. על דימויים ובעיקר הפער בין תפיסתנו את עצמנו לתפיסה של החברה אותנו. על ההכרה שמה שנראה כדבר הכי רע שקורה לנו ברגע מסוים, יכול להתגלות בדיעבד כדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים ואיך הכל בתנועה, דינמי, משתנה ובעיקר בלתי צפוי ומרתק.

אוקיי אז הפער הזה בין הדמות שלך שתיארת מהילדות לבין איך שהחברה תפסה אותך, נמשך גם בתיכון?
"כן לחלוטין נמשך ואפילו התעצם. בתיכון אנשים באמת כבר מתחילים להיות מגניבים ותחושת החנוניות שלי עם עצמי התעצמה. אנשים צומחים, גדלים, הגוף מתחיל להתעצב לבנים ולבנות. מתחילים להיות יותר אופנתיים. אני עד כיתה י' הייתי נמוך (גבהתי איזה 20 ס"מ אחרי כיתה י') לא אופנתי, עם משקפיים נוראיות (עד ששמתי עדשות).

מצד שני המשכתי להיות מאוד פעיל בהצגות בתיכון שז"ר בבת-ים והכירו אותי בכל הבית ספר. בכיתה ט' כבר הנחיתי אירוע של בית הספר שלא היה לזה תקדים עד אז. אבל שוב מה שרואים עליך זה לא מה שאתה רואה. גם היום אנשים יכולים להסתכל עליי ולהגיד 'וואהו יובל אברמוביץ', הרשימה, אירועים, ספרים וכו'…אז אנשים חושבים עליי דברים מסוימים ואני חושב משהו אחר".

אוקיי אפרופו תיכון, בוא נדבר על עיצוב הזהות המינית…אתה גיי? סטרייט?
"אני זורם".

מה זה אומר? שאתה דו מיני? אני שואל כי זה נושא בכל זאת די מרכזי בחיים ויש תחושה קצת מעורפלת סביב הנושא הזה בהקשר שלך, לפחות בהיבט הציבורי"
"אני חושב שהנושא הוא לא כזה נושא כמו שהחברה מגדירה אותו. מיניות זה דבר מאוד נזיל בעיניי. אני לא רואה בנושא הזה כזה 'אישיו'. אנשים בתעודת זהות של עצמם (לא של המדינה, הכוונה בהגדרה העצמית) שמים כל מיני הגדרות. אני כזה וכזה וכזה. היו לי מערכות יחסים עם כל המינים ואני בן אדם שמתאהב באישיות ולא במין כזה או אחר. המיניות שלי היא לא עניין מבחינתי. יש לי דברים הרבה יותר חשובים. אין פה סודות, רק שמירה על גבולות. ובעיקר החלטה שלא לדבר על זה יותר מדי כסוג של אמירה. אמירה שאומרת: זה פשוט לא מעניין!".

אז לסיכום הנושא, אם היית חייב לבחור רק 'ג'נדר אחד', היית מעדיף גברים או נשים?
"זה תלוי מאוד. יש לי חברים מאוד קרובים מאוד גם נשים וגם גברים. אולי מערכות יחסים עם גברים מניסיוני קצת פחות דרמטיות מנשים, אבל גם זה לא מדויק. יש גם גברים מאוד דרמטיים. הכייף בחיים זה לעשות מה שבא לך כל עוד אתה לא פוגע באנשים אחרים. אין לי בעיה למשל עם אנשים שעושים סמים או מתנסים בכל מיני חומרים מוזרים כל עוד הם לא פוגעים במשפחתם ובאנשים אחרים. בני אדם הם יצורים עצמאיים לעשות כרצונם. ברמה האישית אני לא מתחבר לזה ואני לא זקוק לזה. אני מאוד קנאי לשפיותי הנפשית וגאה בה מאוד. לא זקוק לגראס, סמים וכו'. מאוד גאה ביציבות שלי. כוס יין פה ושם, לא מעבר. מעולם אפילו לא עישנתי סיגריה רגילה".

טוב אז הגענו לצבא. איפה היית? לא יודע כלום על הנושא הזה בחייך. לא ראיתי גם ששאלו אותך אף פעם על זה בשום ראיון.
"לכאורה יכולתי לא להתגייס בגלל התאונה וגם לא ממש רציתי להתגייס אבל אמא שלי לחצה עליי להתגייס גם מהבחינה הזו שזיהתה שיום אחד יהיה איתי משהו מבחינת הקריירה וגם אמרה שבמדינה כמו מדינת ישראל, לא להיות בצבא יכול להיות סוג של כתם אם אתה איש ציבורי בהיבט כלשהו ואז התגייסתי".

לאן?
"הייתי בחיל האויר בתפקיד הדרכה. מפקד קורס למפקדים בבית ספר למקצועות התעופה של חיל האויר".

נשמע בומבסטי! איך זה היה?
"האמת שזה היה ממש מגניב. למעשה כל המפקדים, חיילים בשרות סדיר, קצינים, רס"רים עברו הכשרה של שלושה חודשים אצלי איך להיות מפקדים".

מה זה אומר בפועל?
"איך להעביר שיעורים, איך להעביר הדרכות, איך לפקד, איך להעניש, איך לדבר לחיילים, איך לטפל בפרט. בעצם קיבלתי שם כלים מאוד מאוד גדולים למה שאני עושה היום. הרי מה אני עושה היום? עומד על במה מול 400 איש וקצת מפקד עליהם במרכאות…'תכתבו רשימה', 'תגשימו חלומות' וכו'. צריך לתפוס את תשומת הלב שלהם וזה דברים שלמדתי כבר אז בשרות הצבאי. בנוסף היינו ליד אילת (כמעט לא הייתי בבית, הייתי יוצא הביתה פעם בשלושה שבועות) קבוצה מקסימה של אנשים שעם חלקם אני בקשר עד היום. חוויה מאוד מאוד מעצבת וכייפית".

אוקיי אז פוסט צבא? חווית בלבול כמו רבים וטובים בגיל הזה או ידעת מה אתה רוצה לעשות?
"ידעתי כבר מגיל מאוד צעיר שאני רוצה להיות עיתונאי, סופר, שחקן ואיש עסקים (בדיוק מה שאני עושה היום). שבוע אחרי השרות הצבאי כבר עברתי לגור לבד ברמת גן עם שתי שותפות שהיו איתי בצבא וחודש אחר כך כבר התחלתי ללמוד משחק בבית צבי. לא הייתי בטיול של אחרי צבא אף פעם. ישר התחלתי את מסלול החיים שלי".

אז בעצם התחלת ללמוד בבית צבי בגיל 21?
"כן חודש אחרי הצבא ובדיעבד זה היה מוקדם מידי לטעמי".

פחדת שלא יקבלו אותך?
"בודאי. למה שלא אפחד? אבל מי שעזר לי מנטלית להתקבל לבית ספר היה אילן פלד. הוא היה בשנה ג' ולא היה עדיין 'אילן פלד'. היה רק אילן. הוא ראה אותי מתרגש לפני האודישן בחדר ואמר לי: 'זכור שהם לא מחפשים את גילה אלמגור בחדר', רק רוצים לראות שיש לך זיק של כשרון'. המשפט הזה הרגיע אותי. היה לי אודישן מוצלח והתקבלתי".

מה עשית באודישן?
"שאלה יפה…שרתי את השיר של הסדרה הלב עם מרקו (למרות שאני מאלה שלא מצליחים לזכור שירים). הם חשבו שזה מאוד מקורי והתקבלתי".

איך היו הלימודים בבית צבי?
"היה די סיוט. הייתי נורא צעיר, חסר בטחון, עלה נידף והגעתי ישר מהצבא (חוויה אינטנסיבית בפני עצמה), לא היה רגע לנוח. ובניגוד לתיכון, מדובר בריכוז של 30 אנשים סופר מוכשרים ותחרותיים. למדו איתי בכיתה שלומי קוריאט, לירז צ'רכי ועוד המון מוכשרים שהפכו לשחקנים מוכרים. היתה אוירה מאוד תחרותית ומרפקנית ואני אוהב תחרויות אבל עם עצמי לא עם אחרים.

מעל הכל, נורא סבלתי מבית הספר ובמיוחד מגרי בילו המנהל. הוא היה איש נוראי, היום כבר מותר לדבר על זה (גם דיברתי על זה פעם בראיון לפני שנים) הוא היה מטרידן, מתעלל נפשית. בהתחלה הוא מאוד אהב אותי ואפילו הופעתי כשהייתי בשנה א' עם בוגרי בית הספר בתיאטרון הספרייה ברמת גן. עם שחקנים ממש. ענת מגן, מיה דגן ועוד.

שתבין היו תלמידים שהיו יושבים לו על הברכיים בקפיטריה. הכוח סנוור את כולם ואני לא זרמתי עם הדבר הזה. אני זוכר שפעם הלכתי למלתחות אחרי שיעור תנועה עם טרנינג צמוד והוא חלף על פני ואמר לי: 'יובל אברמוביץ', איזו חבילה יפה יש לך'.

זה לא משהו שמנהל בבית ספר למשחק אמור להגיד לתלמיד. וככל שהוא היה זורק הערות אני תפסתי מרחק. גם בגלל שבאתי מרקע צבאי פיקודי שאומר שהמפקד הוא משהו רחוק שאתה מכבד ולא מתקרב אליו יותר מידי. הוא היה רגיל שמלקקים לו כל הזמן ולא השתתפתי במשחקי הליקוק האלה. אז ככל שהתרחקתי הוא יותר ויותר התעלל בי נפשית. הוא העיף אותי מבית הספר, לקח לי תפקידים ובסוף שנה ב' עזבתי. זו היתה החלטה מאוד מאוד קשה כי מאוד רציתי להיות שחקן ופחדתי שאם לא אסיים את בית הספר ולא תהיה לי תעודה ולא אהיה שחקן. ואז איזו מורה בת 90 שמאוד אהבתי התקשרה אליי ואמרה לי: 'יובל צא לעולם, אתה תסתדר' (כנראה ראתה בי משהו שאני לא ראיתי אז) ואחרי ליל שימורים ארוך וקשה של מחשבות עזבתי".

ומה קרה אז?
"עשיתי כל מיני תפקידים קטנים במשך 3 שנים ואז בגיל 27 נבחרתי להנחות עם אמיר פיי גוטמן תכנית כמו גיא פינס בשם 'אבק כוכבים' בערוץ 10. במקביל הגשתי תכנית ברדיו יחד עם גליה אלוני דגן, טל ברמן ואביעד קיסוס. היינו בהתחלה ארבעה, אנשים לא זוכרים את זה. גליה עזבה כעבור מס' חודשים ואני אחרי שנה ואז נשארו טל ואביעד עד היום. בשלב הזה כבר הייתי מוברג חזק בתעשייה ואז גם הגיעו 'השמינייה' ו'השיר שלנו' ".

היית בקשר עם אמיר פיי גוטמן?
"כן היינו בקשר כל השנים. לא קשר יומיומי אבל היה קשר. מאוד אהבתי אותו. כשהתחלתי הוא כבר היה כוכב גדול אחריי 'היי פייב' והוא תמיד פרגן לי ודאג לי. לא הרגיש מאוים ממני. לקחתי מאוד קשה את המוות שלו וזה מאוד השפיע עליי. בעקבות המוות שלו שהיה עוד תזכורת לארעיות של החיים ולכך שהם מאוד קצרים, התפטרתי מ"ישראל היום" כי כבר לא נהניתי לעבוד שם. לא רציתי לבזבז את הזמן שלי".

אז בוא נעשה סיכום קריירה?
"בגדול מגיל 17 אני כותב ומשחק. כתיבה התחלתי בגיל 17 במקומון 'חולון בת ים' משם עברתי ל-24 שעות, ידיעות אחרונות, פנאי פלוס, טיים אאוט, לאשה, ישראל היום ובעצם כמעט לכל עיתון בישראל. במקביל לכתיבה היתה הנישה של המשחק שכבר דיברנו עליה ובמקביל לכתיבה ולמשחק פיתחתי את הנישה של היזמות: הקמתי בית ספר לכתיבה, גלריה לאמנות, קניון וירטואלי, חנויות בשנקין ובמתחם התחנה בתל אביב ובמקביל נכנסתי לעולם העסקים שמאוד עניין אותי".

אפשר להגיד שאלו הצירים שאתה נמצא בהם עד היום בכל מיני וריאציות? ולזה נוסיף גם את הספרים?
"כן, לפני עשר שנים יצא הספר הראשון שלי לאור שענה לשם 'כאן יעל וייס, תל אביב' ומבחינתי זו התפתחות טבעית של אדם כותב. בהיסטוריה של הכתיבה יש המון אנשים שהיו בעברם כותבים בעיתונות ולימים הפכו להיות תסריטאים ומחזאים. דנה מודן, צ'כוב, המינגווי. מי שאני היום אדם שעומד על במה, עושה מזה שואו, מנהל את עצמי, בעל הוצאת ספרים זה הודות לכל היכולות שאספתי ושכללתי כל השנים".

אז אפשר להגדיר אותך לסיכום הקריירה כאמן ואיש עסקים?
"בהחלט כן. אני בשלב די מוקדם בקריירה הבנתי שהמון אמנים מנוצלים ע" תאגידים ומנהלים ציניים והחלטתי לנהל את עצמי ולא להיות תלוי באף אחד וזה אושר אמיתי לטעמי כאמן".

איך זה בא לידי ביטוי ביום יום?
"אני אגיד לך איך. למשל כשחקן אני לא צריך שיגידו לי מ'הבימה' אם רוצים אותי או לא, אלא פשוט מארגן לעצמי הרצאה או הצגת יחיד. או בעניין של הספרים, לא תלוי רק בחנויות. עכשיו בתקופת הקורונה מכרתי אלפי ספרים דרך האתר שלי. אני המפיק של עצמי".

מתי הקמת משפחה?
"בגיל 30 הכרתי דרך חברה את אם בנותיי שמבוגרת ממני בכמה שנים. היא היתה אחרי קשר שנגמר ורצתה להיות אמא. אני נורא רציתי להיות אבא ואיכשהו כל הכוכבים הסתדרו לנו ועשינו יחד ילדים. הקשר מעולה, משפחה לכל דבר. מטיילים יחד לחו"ל, חוגגים יחד ימי הולדת, חגים".

בנות כמה הבנות היום?
שירה בת 12 ונגה בת 7.

האבהות שינתה אותך?
"אני לא יודע אם היא שינתה אותי כמו שהיא שינתה קצת מסדרי העדיפויות. אני לא שייך לזרם ההורים שכותבים בפייסבוק ״הילדים הם האור של חיי״ או ״הילדים שינו את חיי״. החיים שלי היו נעימים ומלאי משמעות לפני שנולדו בנותיי. לתפיסתי ילדים מצטרפים אל מסע החיים של הוריהם ולא הורים מצטרפים למסע החיים של הילד אני חושב שמצד אחד אני אבא נורא קליל וזורם ומצד שני אני אבא מאד מאד מאד משחרר. יש בבית שלי הרבה מאד חופש פעולה והבעה ואני משמיע את קולי רק כשנחצים גבולות".

מי הם הסופרים שהשפיעו עליך?
"עירית לינור ואתגר קרת שעשו לטעמי מפץ בכתיבה ופרצו דרך למעבר מעברית שי עגנונית כזו לעברית מדוברת, יומיומית, רגילה, מה שהכי מתאים גם היום לרוח התקופה של נטפליקס, השפעות קשב וריכוז, אינסטגרם וכו'".

מוזיקה?
"מאוד מאוד אוהב. שומע מוזיקה כל היום, מהבוקר עד הלילה. שומע הכל כולל הכל. כל הסגנונות מאופרה ומוזיקה קלאסית ועד מזרחית הארד קור, נועה קירל, מדונה, קלאסיקות כמו פינק פלויד, ג'ניס ג'ופלין, דורז, ג'אז, אולדיז, בלוז, מוזיקה ישראלית קלאסית. שומע הרבה שושנה דמארי לאחרונה. היא נהדרת".

איך צורך מוזיקה?
"יש לי פטיפון, אבל בעיקר בספוטיפיי".

הופעות?
"מאוד אוהב הופעות פארק בחו"ל. מדונה, אדל, יש לי כרטיסים להופעה האחרונה של אלטון ג'ון בעוד כמה חודשים בלונדון (לא יודע אם זה יקרה)".

מתעדכן במוזיקה חדשה?
"בטח! אני אדם מאוד סקרן מטבעי. הבנות שלי גם מכירות לי המון דברים חדשים. הייתי עם הבת שלי בהופעה של אריאלה גראנדה בברלין, בילי אייליש, מוזיקת טיק טוק ועוד".

מהפך המוזיקה הים תיכונית?
"זה כבר לא ים תיכוני. זה פופ עם סלסולים. את איתי לוי אני אוהב. הבעיה שלי עם המוזיקה הזו היא בעיקר הטקסטים שהם מאןד דלים לצערי. דוקא עכשיו כשגיליתי את שושנה דמארי, זה מתחדד לי עוד יותר. השירים מגניבים אבל הטקסטים עלובים וזה לא שאני איזה אליטיסט פלצני. ההפקןת שלהם מדהימות. הגרוב מעולה, אבל המילים ממש ירודות. סטטיק ובן אל מעולים, אבל שוב המילים בעיתיות".

ולסיום השאלון:

אם לא היית סופר מה היית רוצה להיות?
"אולי פסיכולוג, אולי עו"ד אולי חבר כנסת".

יש מחשבות ללכת לפוליטיקה?
"לפעמים. גם היו הצעות בשנים האחרונות. כרגע הכנסת נראית כאחד המקומות הבזויים בישראל לצערי".

קורונה?
"חוסר וודאות מוחלט. בני אדם במהות אוהבים וודאות וזה קשה ומשפיע (מעבר למצוקה כלכלית וכו')".

חברים? מהברנז'ה?
"מכיר המון אנשים מהברנז'ה אבל החברים שלי רגילים, נורמלים. אמנים בהכללה גסה זה ייצורים שנורא מרוכזים בעצמם וקשה להיות עם אנשים שכל היום מדברים על עצמם. אמנים, שוב בהכללה גסה, גם אף פעם לא מרוצים, קצת ממורמרים. כל הזמן מדברים על איך ההוא חטף לי תפקיד וההיא יותר מפורסמת".

בליין?
"אוהב לצאת למסעדה טובה הופעות וכו', אבל בגדול איש של בית. יכול להיות בבית שבוע בלי לצאת בקלות".

מה היא הצלחה בעיניך?
"כל דבר שאתה מציב לעצמך ומצליח להגשים בלי קשר להשוואה סביבתית זו הצלחה. עצם זה שהיה לך רעיון והגשמת אותו, זו הצלחה".

מה הדבר שאתה הכי גאה בו עד היום?".
"שאני חי את החיים איך שאני רוצה בלי תכתיבים חברתיים. כותב מה שבא לי לכתוב ובמינונים שבא לי. עושה מה שבא ומתאים לי בלי שיקולים זרים ובלי לפגוע באחרים. נאמן לעצמי".

אתה נוסטלגי?
"לא. מתמקד בעיקר בהווה והעתיד. לא מסתכל על מכתבים ישנים, תמונות וכו'".

רומנטי?
"כן. לחשוב תמיד איך לשמח את הצד השני. להפתיע".

סנטימנטלי?
"לא יותר מידי. כן יותר רגשן ככל שאני מתבגר".

מה מפחיד אותך?
"בגדול כלום. אולי שיקרה לי משהו והבנות יהיו יתומות".

מה הדבר הכי מושך בגבר או באישה?
"אישיות ואסתטיקה. נמס מאנשים מוכשרים".

מה זו חברות בעיניך?
"מחויבות, אכפתיות, התגייסות, השקעה. יש לי קומץ חברים וחברות שתמיד נתגייס אחד בשביל השני. ימי הולדת משותפים, טיולים לחו"ל יחד (בדיוק כמו בזוגיות)".

אדם שהכי היית רוצה לפגוש?
"נעמי שמר. יוצרת מרתקת שידעה לזקק רגשות לשירים. אישיות מורכבת ומעניינת וכשרון ענק".

אלבום ראשון שקנית?
"שיער".

אלבום לאי בודד?
"אחינועם ניני – נועה".

מאכל?
"מתוקים, שוקולד, סוכר".

ספר?
"להנות מהחיים הפשוטים (ספר עיון). למרות שחיי מאוד סוערים, בו זמנית אני חי חיים פשוטים"

סופר/ת?
"עירית לינור".

סרט?
"אמריקן ביוטי".

במאי?
"חנון לוין (תיאטרון), וודי אלן, אלמודובר".

סדרה?
"עקרות בית נואשות".

שחקן/ית?
"ג'וליה רוברטס".

מוזיקאי/ת?
"אחינועם ניני".

פילוסוף/ית?
"ישעיהו לייבוביץ'".

תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
"סוף 1800 כשכבר היה חשמל ועדיין היה תום וקצב חיים איטי ורגוע
או שנות החמישים שהיה יותר מוסר / ערכים / משפחה".

בילוי מועדף?
"לישון. מאוד אוהב לישון. בגלל זה כשאמות לא אהיה עצוב כי אישן מלא".

רגע משמעותי בחיים?
"יציאת הרשימה. שם אותי במקום אחר ושינה לי את החיים מהקצה אל הקצה, איך שהקהל תופס אותי, איך שאני תופס את עצמי, כלכלית. חיי השתנו לחלוטין".

החיים הם…?
"תענוג צרוף"

אם שרדתם עד כאן אז יש לי גם פינוק!

קבלו קוד הנחה בגובה 15 אחוזים לרכישת ספרים, כרטיסים להרצאות וסמינרים ומוצרים נוספים מבית היוצר של יובל אברמוביץ'