מעבר לפחד / חרדה שכבר נתתי לו פה ביטוי, הקורונה גם העניקה לי כל מיני מחשבות ותובנות חיוביות ששמח לחלוק איתכם פה. לא יעזור, חיינו שלובים פה זה בזה…אנו חיים על אותו מרחב קטן וצפוף, קשה ולא פשוט.

לפעמים צריך להביט אחורה, להבין מה היה, מה יש ומה רוצים / חולמים שיהיה…לחשב מסלול מחדש? וכשאני מסתכל על השנים האחרונות, אני שמח לראות שאלו היו השנים הטובות בחיי.

משהו הבזיק לי (אין לי מושג למה דוקא היום) על הצורך המנוגד שיש לרובנו בין הרצון שטבוע בנו מצד אחד לשגרה ובטחון לבין התשוקה לריגוש וסיכון מהצד השני, או במילים אחרות בין הידוע, הבטוח והמוכר ללא ידוע…

אני עובד עכשיו על פרוייקט מאוד רציני, גדול, שדורש לא מעט אנרגיות ובעיקר לצאת מאזור הנוחות ומידי פעם מתגנבות מחשבות…'למה הייתי צריך את זה בעצם? ', 'מה היה לי רע בלי זה'?

אם יש משהו שיכול להוציא אותי מדעתי, זה אנשים חסרי מילה. אנשים שמבטיחים משהו ואז שוברים את ההבטחה בלי למצמץ! עם כל הנסיון של 53 שנות חיים, עוד לא מצאתי דרך להתמודד עם הסוגייה הזו בנונשלנטיות…

לצד כל ההנאות והסיפוק בחיים, יש גם ים של התמודדויות עם אלף ואחד דברים מאתגרים… בירוקרטיה בלתי נסבלת במוסדות מדינה וציבור, שיגרה שוחקת ביחסים (ולא רק זוגיים), ענייני בריאות…

היתה לי לאחרונה הארה רצינית עם עצמי (ממקום חוויתי רגשי עמוק, לא שכלי ולוגי) לגביי מערכות יחסים…פתאום קלטתי שכולנו כבני אדם נורא רוצים קירבה, פתיחות ואינטימיות במערכות יחסים…

אכזבות הן לצערנו חלק בלתי נפרד מהחיים, יושבות על התפר או יותר נכון הפער שבין הרצוי למצוי ולטעמי מקור בלתי נגמר של אומללות. נתנו את הלב למישהו באיזה עניין ואנו מצפים לפידבק ולא מקבלים, אז אנו מאוכזבים…

קראתי בשנים האחרונות המון ספרים על אושר, פסיכולוגיה חיובית, העצמה ומכל אחד מהם לקחתי משהו…וגם עצם הקריאה בהם מגבירה את רף השמחה, שביעות הרצון והכרת התודה.

כל המחקרים מראים שהאירועים שאנו זוכרים על פני זמן ארוך אלו אותם אירועים שהיו בעלי אפקט רגשי חזק עבורנו. זו הסיבה שאנו זוכרים מכל השנים הארוכות של חיינו בעיקר את האירועים הדרמטיים ביותר!

עדיין שומע מידי פעם הערות בסגנון (כמובן יש גם את הצד ההפוך): "בואנ'ה אתה כל הזמן בפייסבוק, הא?". לכולם אני עונה את אותה תשובה: כנראה שגם את/ה כל הזמן בפייסבוק אם את/ה יודע/ת שאני כל הזמן בפייסבוק".

הצלחה זה מושג טריקי…מה זו הצלחה כל אחד יגדיר אחרת בהתאם לעולם המושגים והערכים שלו, החינוך, הנסיון שלו וכל מה שעבר בחייו והביאוהו עד הלום. אחד יגדיר הצלחה ביכולת לעשות כסף…

מאז ומעולם, מאז שאני זוכר את עצמי, נושא החברות מאוד העסיק אותי. כאח קטן לשני אחים גדולים שהיו די עסוקים בענייניהם (כשאני הייתי ילד אחי הגדול כבר היה בגיל ההתבגרות, לקראת גיוס), תמיד חיפשתי חברים.

כבר בילדות המוקדמת, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי מאוד את תל אביב שנראתה לי מעין מחוז כיסופים שצריך לשאוף להגיע אליו. בתיכון היינו יוצאים כמובן כל החבר'ה תמיד לתל אביב וגם בצבא.

בדיוק היום לפני 23 שנים אבא שלי נפטר. הייתי בן 29 ושמונה חדשים. סיימתי משמרת לילה בבית אבות ויצ"ו שעבדתי בו להשלמת הכנסה כסטודנט ובאתי בסיום המשמרת לבית חולים וולפסון שם היה מאושפז.

אני כנראה לגמריי Late bloomer, אחד המושגים שאני הכי מתחבר אליהם ומלווים אותי כל חיי…כבר בילדותי נדבק אליי המושג הזה מהיותי ילד שהתפתח פיזית מאוחר (הייתי הכי קטן בכיתה וגם בהפסקה).

אתמול עשיתי קולונסקופיה. כל השבוע חשבתי על הבדיקה הזו ונכנסתי ללופים של מחשבות ופחדים..מה יהיה אם הרופא יעשה בטעות חור במעי שזו ממש סכנת חיים (קורה אחת ל…), מה אם ההרדמה תהיה לא במינון הנכון….

שקרים זה ביג אישיו בחיים. אני חושב שכולנו כמה שלא נעים להודות בזה, משקרים פה ושם (כן, כן, גם אלה שאומרים שהם אף פעם לא משקרים, כולל כבודו). לא מדובר על שקרים מטורפים. זה יכול להיות שקרים קטנים…

החלטתי שאני חייב לשתף פעם ראשונה פוסט שלם שמוקדש לחרדות, נושא שלצערי הוא חלק נוכח בחיי ורוב הזמן אני לא נותן לו ביטוי פומבי…כי זה לא סקסי ולא מגניב ולא הפי הפי.

גיל 27, טיול עם בועז ואיל לשוויץ, לחתונה של יריב, חבר מאותה תקופה שהתחתן עם קתרין אהובתו השוויצרית, אותה הכיר בסיני מס' שנים קודם. גרתי איתם שנתיים בדירה שכורה בדיזינגוף 109 (מעל סטימצקי).

בתמונה זוג צעירים (יחסית) מחוייכים, שמחים ומאושרים ביום חתונתם. הכירו עשרה חודשים קודם באתר הכרויות והתאהבו ממש מהפגישה הראשונה…עברו לגור יחד לאחר ארבעה חודשים.

ילדים זה אחד הנושאים הכי לא מדוברים לטעמי באופן אותנטי וכנה. יש המון קלישאות, ׳לוקינג גוד׳ או בעברית ׳מה יגידו׳ ומעט מאוד אמת ואותנטיות בשיח הציבורי, החברתי והפרטי שאנשים מקיימים סביב הנושא.

טוב נתחיל מהקביעה הגרנדיוזית שבעולם נטול טכנולוגיה, כבר לא הייתי חי כנראה וגם אם כן, הייתי קרוב לוודאי נטול מקצוע ואסביר.בגיל עשרים וחמש עברתי פרוצדורה רפואית לא פשוטה…

אחת ההתמודדויות היותר גדולות בחיי, זה ההתמודדות עם חרדות בריאותיות. מן צל גדול שיושב עליי תמיד ובמיוחד כשיש איזה טריגר…כאב חדש, כאב לא מוסבר, שינוי גופני לא מוכר והשבוע היה לי חתיכת טריגר.

אתמול, נעלבתי בקטנה מהתנהגות לא נאותה (בעיניי כמובן) של מישהו. פעם אם זה היה קורה לי, הייתי מתחפר בהעלבות ומתחיל להדליק את עצמי בלופ בלתי נגמר שהיה יכול להימשך יום שלם ואף יותר.

יש לנו תאומות בנות 13.5, רומי וליה. אין לי דרך לתאר כמה אני אוהב אותן וגאה בהן על הנערות שהן הופכות להיות. ערכיות, חברות טובות, סקרניות, מלאות אהבה, שמחה והתלהבות מהחיים.

שאלתי לא מזמן בפוסט מה הדבר שאתם הכי גאים בו? לא מעט ענו והרוב כתבו הילדים שלי, הזוגיות שלי, המשפחה שלי. מכובד ביותר! עכשיו תורי להגיד: בלי קשר לגאווה העצומה במשפחה שהקמנו…

הלילה חלמתי על אבא שלי ז״ל (אולי בגלל שאתמול התכתבתי על נושא אבות שאינם עם מיכל ניב נהוראי בעקבות פוסט שלה), אז בחלום פתאום הוא נכנס בשיא הטבעיות לבית שלנו והכרתי לו את רומי וליה והילית.

עכשיו כשיש לי זמן להסתכל ממעוף הציפור על השנה שהיתה ובטיימינג מושלם לקראת סיומה, אני יכול להגיד שזו היתה השנה הטובה בחיי בגלל סיבה אחת בלבד: הייתי הכי קרוב אל עצמי יותר מאי פעם!

"כסף כסף כסף שורף לי את קצה היד", זעק לפני המון שנים רמי פורטיס ב"סיפורים מהקופסא" ונראה שגם היום, 30 שנה אחרי יציאת האלבום המופתי ההוא, כסף עדיין שורף לרבים רבים את קצה היד.