אתמול נפגשתי עם חבר לבוקר תל אביבי. ארוחה בקוסם, קפה, תקליטים, בדיוק כמו שאני אוהב. זה חבר שאני מעריך. פתוח, כנה, לארג׳ בנשמה. קבענו בקוסם, לא ראיתי אותו מספר שבועות.

נפגשתי השבוע עם חבר בבית קפה מהמם ביפו. קצת אחרי שהתיישבנו הוא פגש במקום זוג חברים, נראים מצליחים כאלה, יפים ומרשימים. הם עמדו עם חצי גב אליי ודיברו איתו. רק איתו.

טיול זוגי לעיר מגניבה באירופה (ופראג סופר מגניבה) זה הטיפול הזוגי הכי טוב שיש. הגענו לטיול אחרי תקופה לא פשוטה ומורכבת בזוגיות של ריחוק והישרדות.

פעם ראשונה שיצאתי מהארץ מאז ה-7.10. זה פשוט לא ייאמן איזה חיים אחרים מתגלים במרחק שלוש שעות טיסה ועוד יותר מטורף להבין באיזה סיר לחץ חולני אנו חיים ביום יום.

כל כך הרבה מוות מקיף אותנו בימים הקשוחים הללו. אתמול נפטרו בטרם עת המוזיקאי והשחקן דן תורן והעיתונאית נעמי לויצקי, יהי זכרם ברוך והבוקר נפתח עם הבשורה המרה על מותם של שלושה חיילים ממטען.

המעבר בין בית ספר יסודי לתיכון היה אחד המעברים היותר קשים שהיו לי בחיי. כל העולם המגונן שהיה התפוגג באבחה אחת ונכנסתי לעולם חדש, אחר, עם קודים לא מוכרים וברורים.

צילום: דיג'י גלי מרגלית. מרגיש לי שהכל קיצוני באקסטרים, אפילו מזג האויר. מצד אחד קיץ שנמשך כמעט עד פברואר ומצד שני פתאום חורף מטורף, גשם שלא פוסק לרגע כבר שבועיים וקררררר.

צילום: דיג'י גלי מרגלית. אני לא איש דתי, אבל מאוד מאמין בקארמה וחושב שאנשים שמפיצים רעל בעולם, זה חוזר אליהם באיזושהי דרך וכנ"ל הפוך, לגביי אנשים שמבאים טוב ואהבה.

צילום: ליאת לומברוזו. הרבה זמן לא חשתי סוג כזה של מועקה בתוכי. גורל החטופים ושאר ענייני המדינה וגם כמה עניינים אישיים התיישבו לי בגרון, מסרבים להחליק. מנסה למצוא בתוכי כוחות.

הגעתי לסן פרנסיסקו באוקטובר 1990 נדמה לי, שבועיים אחרי רעידת האדמה הגדולה שהיתה שם ומס' חודשים אחרי השחרור שלי מהצבא. ילד בן 21 שלא מבין כלום מהחיים שלו.

כמו כולנו, גם עליי עברה שנה מאתגרת, כל מיני עניינים אישיים שלא כאן המקום לפרטם, לצד כל מה שעברנו ועדיין עוברים בגל מיני רמות. צילום: דניאלה קונטיני.

נכנסתי היום למצב רוח מהורהר על עצמי ועל החיים שלי (דוגמא טובה אולי להרבה אנשים במצב דומה). גבר לא נורא צעיר, שכבר עבר וראה דבר אחד או שניים בחיים, חי בארץ סופר מורכבת עם בעיות חברתיות למכביר.

אני שם לב שמה שהכי נפגע לי מאז השביעי לאוקטובר הנורא, בנוסף לעצב הכבד וללילות טרופי שינה, זה יכולת הריכוז. אני מפוזר, מנסה כבר שבוע לסיים תיקונים לסקיצה שהייתי תופר ברגיל בשעתיים שלוש.

הזה כנראה יום המזל שלי! קרו לי המון דברים טובים מהבוקר ואני ממש אסיר תודה על כך, לא מובן מאליו בכלל. זה החל עם ארבעה פידבקים מרגשים שהתנקזו באופן תמוה לאותו הבוקר.

יש את הימים האלה שאני חש בחוסר, אפשר לקרוא לזה תוגה סתווית. האם זה מוגזם לצפות לקבל בתקופות כאלה תמיכה, אהבה, חיזוק מבחוץ? מחברים? בני משפחה? בני זוג? תמיכה שאולי תמלא קצת את החוסר הזה?

הענקתי לעצמי אתמול מתנה קטנה לשנה החדשה, סדנת התפתחות והעצמה אישית של יום אחד מרוכז ואינטנסיבי אצל מיכל זיו שהיתה במשך שנים המנחה המיתולוגית של ״הפורום של לדנמרק״.

אתמול בשולחן החג היתה לנו שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים. אני חווה על בשרי וגם רואה סביבי לא מעט חברים ומכרים שמגיעים לגיל מסויים ואומרים לעצמם…

יש לנו, רוב בני האדם, מן תכונה פולנית כזו שקשה לנו להגיד דברים אינטימיים מחמיאים לאנשים הכי יקרים וקרובים אלינו בפניהם. יותר קל לנו לשבח אותם מאחורי הגב.

יש לי וידוי כואב. בשנים האחרונות איבדתי לחלוטין את יכולת קריאת הספרים והייתי פעם ׳תולעת ספרים׳ רצינית. זה מבאס אותי רצח כי אין הנאה גדולה מצלילה לספר טוב וסוחף שמפעיל את הדמיון.

טיול של כמעט חודש צפוף ואינטנסיבי מחוץ לבית, להרגלים ולשגרה, עם שתי מתבגרות בנות 17 כמעט ובת זוג, עימת אותי עם כל השדים שלי. אל המרקחה הזו תוסיפו גם אירוח ארוך, עניין לא פשוט בפני עצמו.

אנשים אומרים לך בארץ: ״ארה״ב קורסת / שוקעת, סן פרנסיסקו מתפוררת״ וכו׳. הלוואי עלינו לשקוע ולהתפורר ככה. סן פרנסיסקו פורחת מתמיד. הכל חי, שוקק, יפה ומהמם. המסעדות מלאות, תיירים בכל פינה.

אתמול ישבנו במסעדה איטלקית מקסימה פה בפולהאם בלונדון וסוף סוף יכולנו להקשיב ולדבר באמת, באופן קצת שונה מהיום יום הלחוץ בארץ. דיברנו כמה מדהים היה עד כה החלק של הטיול בארה״ב.

צילום: רפאל בן משה. היה לי אתמול ערב מחורבן במיוחד, כולל עניין פיזי מבאס, תוצאה של ניקוי אבן (שיננית) נוראי. הייתי אתמול אצל מישהי חדשה שלא עשיתי אצלה עד היום טיפול.

אמא שלי סיפרה לי היום: ״נולדת פג בחודש שביעי, נתקעת עם הרגל ברחם ונקרעה לי הרחם. איבדתי המון דם ולקחו אותי לניתוח חירום. הייתי שבועיים בלי הכרה ורק אחרי שבועיים ראיתי אותך.

לא יודע מה קרה לי הלילה, לא מצליח להירדם, עניין די נדיר אצלי אז הראש בלופים של מחשבות על העידן המורכב שאנו חיים בו, על הרשתות החברתיות שהשתלטו על העולם, על הבינה המלאכותית ותוצאותיה.

אין צורך לדאוג, הכל בסדר גמור, לא קרה שום אסון, רק צירוף של המצב הכללי בארץ ומס' ענייני יומיום מבאסים שלא כאן המקום לפרטם. מה שחשוב לי לספר זה איך אני מתמודד עם זה.

תמיד כשאומרים שההפך מאהבה זה שנאה, אני מתקן ואומר שלדעתי זו הנחה מוטעית. ההפך מאהבה זה פחד! החלטתי לאחרונה, בהגיעי לשנתי ה-56, להתחיל לחיות בלי פחד, רק באהבה

בלי קשר למצב במדינה שעושה לי המון מחשבות על מה זה בית, תרבות, שפה, שייכות, זמן, תנועה, מעגליות ועוד המון דברים מעניינים יותר ופחות, אני מרגיש שעובר עליי משהו שלא עבר עליי המון זמן.

מקומות בדומה למוזיקה, אוכל ואנשים, מחזירים אותנו בשניה אחת להוויה שלמה משמעותית שהיינו נתונים בה פיזית ונפשית, בתקופה שהיה לנו קשר תדיר לאותו מקום.

חשבתי על זה בדמדומי הבוקר, בדקות האלה של נים לא נים, שבחיים דוקא לקראת הסיטואציות הכי גדולות ודרמטיות שרובן ידועות מראש, אי אפשר להתכונן. לא משנה כמה נקרא ונחקור בעניין.