הלילה קמתי משום מה בשלוש וחצי ולא הצלחתי להירדם יותר. למה? לא יודע. זה כמעט לא קורה לי. ירדתי לסלון, נשכבתי על הספה והתחלתי לזפזפ בטלוויזיה.

איכשהו נפלתי על "אינטימי" של רפי רשף. תוכנית שאני לא באמת עוקב אחריה וכמעט לא ראיתי ממנה פרקים. נדהמתי לגלות שכבר רצו שמונה עונות, עם אינספור מרואיינים. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אמנים, שחקנים, מוזיקאים ואנשי צבא.

התחלתי לזפזפ ונפלתי על ארבע תוכניות שונות. הראשונה הייתה עם דודי אמסלם. סיקרן אותי לראות אם אצליח לגלות משהו חדש על הדמות מעבר לסטראוטיפ המוכר וזה אכן קרה. גיליתי דמות קצת אחרת, לפחות בחוויה שלי כצופה. אמסלם באמת רואה את עצמו כלוחם צדק. היה קשה לפספס את הכאב שהוא נושא בתוכו החל מתחושת הקיפוח של הוריו ע"י הממסד המפא"יניקי בילדותו, דרך מות אשתו לפני מס' שנים ועד הדמות הגרוטסקית מארץ נהדרת.

אחר כך ראיתי את הפרק עם דורון נשר, שהכרתי פעם אצל אחי יובל בביקור בסן פרנסיסקו. דורון היה אז שליח של קק"ל והעביר בבית של אחי הרצאה לקהילה הישראלית לגיוס כספים. מאוחר יותר, כשחזר לארץ, בניתי לו את אחד האתרים הראשונים שעשיתי לאנשי תרבות. היה מרתק לראות איך מה שעבר עליו בשנים האחרונות שינה אותו, ובעיקר כמה הומור עצמי וחמלה נוספו בו מאז.

לבסוף צפיתי בשני פרקים ברצף עם שני אמנים שאני מאוד אוהב ומעריך, שנפרדנו מהם השנה בצער גדול. אלון אבוטבול ו־קורין אלאל. שני ראיונות עמוקים, חכמים ומרגשים, מהסוג שגורם לך להרגיש שאתה לא רק צופה באדם מדבר, אלא ממש מציץ רגע אל תוך הנפש שלו.

רשף. מראיין מיומן ומקצוען, זה ברור. יש בו משהו מאוד אלגנטי, נעים, ציני וקצת מרוחק למראית עין, אבל עם המון חמלה ואהבת אדם מתחת לפני השטח. זה כל כך שונה מהסגנון של רוני קובן, שאני מאוד אוהב ומעריך כמראיין. קובן הרבה יותר אינטנסיבי, יותר אישי, לפעמים כמעט פולשני במובן הטוב של המילה. אצל רשף זה מרגיש כמו שיחה לילית בסלון מואר היטב, עם אדם שיודע להקשיב ולשאול את השאלות הנכונות.

אולי בגלל זה, בשלוש וחצי לפנות בוקר, בין עייפות לערות, זה עבד לי טוב