בארץ התפוצצו אוטובוסים בזה אחר זה. פיגועי התופת של תקופת ממשלת פרס מילאו את האוויר בפחד, רגע לפני הכניסה האינסופית של נתניהו לחיינו. הכול הרגיש על הסף, מתוח וטעון.

חום אימים. חולצת הדיאולן המכופתרת מגרדת בטירוף עם הזיעה. יושבים על טריבונות הבטון, צפופים כמו סרדינים, לא יכול להוריד את התיק. ממול אמא מנופפת בחיוך, מנסה לעודד.

דברים שלמדתי מאמא ולוקח איתי לתמיד. במיוחד עכשיו: לנסות לראות את הטוב, גם כשקשה מאוד. להתרגש מהרגעים הקטנים, מהיומיומי, מהדברים שנראים מובנים מאליהם

לא יודע למה דווקא היום, אולי כי הבית שקט מדי, אולי כי אני מתגעגע יותר מהרגיל, פתאום קפצו לי בראש רגעים קטנים איתה, תמונות שנחרטו. כל רגע כזה הוא אבן קטנה בדרך הארוכה של האהבה שלנו,

אמא אהובה. יש בעולם שלי צמד מילים, שאף אחד לא הוגה כמוך: "היי אלדדי". האופן הרך והאוהב שבו את הוגה את שתי המילים הללו כשאני מתקשר, זה עולם שלם בשבילי. מחסה, נחמה, בית.

אבא: ימים ספורים לפני מותו מסרטן המוח. אחרי שבועות ארוכים שבהם שכב במיטה, אסף את שארית כוחותיו כדי ללוות את אמא ליציאה האחרונה שלו מהבית, מסיבת הפרישה לפנסיה.

באופן כמעט סימבולי להחריד, מות אמא שלי, מעבר לפרידה והכאב העצום שנלווה אליו, התרחש בדיוק כשאני עומד בצומת מטלטלת של חיי. צומת שבה אני בוחן מחדש את כל מרכיבי הפאזל של חיי.

לא פעם אני שואל את עצמי מאיפה מגיע הרצון הזה, הצורך המתמשך לכתוב? פוסטים פה בפייסבוק, ספר במקביל… מה מניע את כל זה? עיצוב, העיסוק המרכזי שלי, הוא צורך פנימי עמוק.

בימים הקשים האלה של שנאה ופילוג אני בוחר לנסות להפיץ אהבה, קבלה וחמלה כאן בפייסבוק ובכל מקום שאני נמצא בו. גם ואולי במיוחד כלפי מי שחושב אחרת ממני.

אתמול בכמידי שבת בקרתי עם רומי, ליה והילית אצל אמא שלי. היא כבר כמעט בת 92 אבל היה לה חשוב להזכיר בפעם המליון לבנות שהייתי ילד מאוד חמוד.

ערב אחד, לפני ארבע שנים, דיברתי עם אמיר איינשטיין לגביי משהו באתר של אביו, אריק. שיחה קצרה, עניינית, רגילה לגמרי. בלילה ההוא, לראשונה בחיי, אריק בא אליי בחלום.

מה אעשה בחיים? במה אעבוד? מה יהיה המקצוע שלי? קשה לדעת עכשיו. אבל אתה לא צריך להחליט היום לכל החיים. החיים הם תהליך של חקירה. תעבוד במשהו יצירתי, אולי תעזור לאחרים.

עברנו שבעה ימים של אירועים מסחררים ומרגשים:  אירוח חם אצל תניה ואייל בסן חוזה עם ההגעה, ערב היכרות משפחות בלייק טאהו, סעודה חגיגית ערב החתונה, החתונה עצמה.

בנסיעה מאגם טאו לסן פרנסיסקו אתמול, הקראתי להילית שנהגה את פוסט הסיכום שכתבתי על הטיול שלנו. זה היה פוסט טוב, לטעמי – וגם לפי התגובות. אפילו אלון אבוטבול עשה לי לב. לא משהו שקורה כל יום.

כשאני מתבונן על חיי הבוגרים – כמעט ארבעים שנה אחמורה, אני מתמלא התפעלות על הדרך שעברתי. בשנים האחרונות אני חש שעליתי עוד מדרגה משמעותית מאוד בעבודת המודעות וההתפתחות האישית שלי.

באותו בוקר קמתי עם 'האנג אובר' נוראי, אחרי ליל שתייה פרוע עם חבר על הבר ב"כלב המעשן". תקופה אפלה בחיי. אהבה נכזבת מייסרת, עבודה חדשה כגיאוגרף עם אדריכלית שמתמחה בשימור מבנים בתל אביב.

האזעקה הבוקר תפסה אותי כמו את רובנו מופתע ולא ממש מוכן…״מה עכשיו, אפילו קפה עוד לא הספקתי לשתות״, מלמלתי לעצמי. את ליה הבת שלי זה תפס כנראה עוד יותר לא מוכנה.

בזמן האחרון אחרי שנים מורכבות ומאתגרות ברמה הכללית (הקורונה, המהפכה המשפטית וכמובן ה-7.10 והמלחמה הלא נגמרת בעקבותיו), אני שם לב שהחרדות שבו לבקר אצלי.

כשאני חושב על זה בכנות, חלק גדול מחיי הייתי תלותי. בראש וראשונה בהוריי ובמידה פחותה מהם אך לא מועטה באחיי יובל ואסף. אחר כך היו בדרך גם כל מיני חברים שפיתחתי בהם תלות כזו או אחרת.

פעם, מזמן, הייתי קורא המון, מה שנקרא "תולעת ספרים". כל ילדותי עברה עליי בעולמות הדמיון של ז'ול וורן, ויקטור הוגו, דבורה עומר, צ'ארלס דיקנס ועוד רבים וטובים.

מכירים את זה שמרגישים שמישהו פתאום מנתק קשר ללא סיבה? לא עשיתם לו שום דבר רע, להפך, אבל הוא פשוט נעלם מסיבותיו הלא ידועות…אולי משהו בנו פתאום לא בא לו טוב, אולי משהו בפייסבוק…אין לדעת.

לא סתם אומרים שאין כמו הילדים שלנו ללמד אותנו שיעור על החיים, אז השבוע בהליכת ערב עם ביתי ליה היה לי רגע משמעותי. זה קרה כשהיא שאלה אותי מה היו הרגעים הכי מאושרים שהיו לי בחיים.

יש המון דברים בילדות שנצרבים לנו בנפש. כל מיני תכונות של ההורים, כולל התנהגויות שלהם שפחות אהבנו. לכולנו יש את זה, ככה אנחנו בנויים. בני אדם.

באפריל הקרוב אהיה בו 58 (לא נתפס!) ומודה שלאחרונה אני חש את הגיל וההתבגרות הפיזית יותר מתמיד. זה מתבטא בעייפות מוקדמת יחסית בלילה, תמיד איכשהו נרדם על הספה מול סדרה / סרט.

אמא שלי בת 91 היום וזה כל כך משמח אותי. החיים עם הנוכחות שלה בעולם הרבה יותר יפים ומיטיבים עבורי. רק היא קוראת לי ״אלדדי״ כמו שאף אחד אחר לא קורא לי.

הגעתי לסן פרנסיסקו באוקטובר 1990, שבועיים אחרי רעידת האדמה הגדולה ומס' חודשים אחרי השחרור מהצבא. ילד בן 21 שלא מבין כלום מהחיים. בהתחלה גרתי אצל אחי יובל.

אתמול היה יום ממש מוזר ומוצלח. זה התחיל בבוקר עם התלבטות היסטרית בין רצון עז לרכוש זוג כרטיסים מאוד מאוד יקרים להופעה של מקרטני במדריד כשברור שזו כנראה הזדמנות אחרונה.

בתוך גן העדן שאנו טובלים בו 24/7 בשבועיים האחרונים, היום לי שתי התמודדויות, שבטח יצחיקו את חלקכם, אבל בחרדות תמיד יש גם יסוד מצחיק. פחד הפלגה.

שמונה וחצי בבוקר, נכנס לרכב עם ליה ביתי היקרה שהוציאה רשיון ממש לא מזמן. על הפרק נסיעה לתל אביב ופעם ראשונה שסחבק כנהג מלווה יחידו גם נסיעה ראשונה של ליה בנתיבי איילון.

אחה"צ אחד השבוע הלכנו כל המשפחה לאיזה סידור. עמדנו שם חסרי סבלנות וכשהגיע תורינו, יצאה המנהלת הראשית לקראתנו, נעמדה מולי עם חיוך ואמרה בפה פעור: "א-ל-ד-ד? אני לא מאמינה!".