בשבתות היינו מטיילים המון. בהתחלה כל המשפחה, ובהמשך, כשהאחים יובל ואסף כבר לא היו בבית, רק ההורים ואני. התחושה היתה הרבה פעמים כמו של בן יחיד.

בדיוק אז נשברו לי שתי השיניים הקדמיות היפות שרק צמחו, אחרי שנים עם שיני חלב קדמיות שבורות. זה קרה בבית הספר. שתיתי מים בברזייה ומישהו דפק לי את הראש על הברז. אירוע קטן לכאורה, אבל כזה שהלך איתי שנים.

אי אפשר היה לעשות כתרים בגיל כזה. העצב באחת השיניים מת והחצי שנשאר הפך אפור ועליו עשו מין הדבקה של עוד חצי לבן וזה היה נראה נורא. חצי שן אפורה וחצי לבנה ואז כמה ילדים "טובי לב" בכיתה התחילו לקרוא לי "שן שחורה".

גם את זה עברתי איכשהו.

רק בגיל 18, כשהתאפשר סוף סוף לעשות כתר אמיתי, יפה וטבעי, משהו בי השתחרר והרשיתי לעצמי סופסוף לחייך בפה מלא.

בתמונה אני עם אמא ז"ל באחד הטיולים אי שם בארץ. היא מחייכת ומחבקת אותי, אבל העצב שלי כבר שם וניכר היטב בתמונה.

היום, כשאני מסתכל על התמונה הזאת, אני כבר לא רואה "שן שחורה". אני רואה ילד קטן שמנסה להחזיק מעמד.