מצחיק.
לא סבלתי. אפילו הייתי לא רע בזה. אבל איפשהו בפנים הרגשתי שזה פשוט לא אני.
רק כמה שנים אחר כך, כשהגעתי לעיצוב תקשורת חזותית, הבנתי את ההבדל בין מקצוע שאתה יודע לעשות לבין מקצוע שמרגיש כמו מי שאתה.
העיצוב הרגיש לי הכי אני.
גם מוזיקה תמיד הייתה אהבה ענקית. קניתי תקליטים, הלכתי להופעות, קראתי על מוזיקאים ושמעתי מוזיקה בלי סוף.
אף פעם לא תכננתי שיום אחד אעבוד עם מוזיקאים שאני מעריץ, אבנה להם אתרים, אראיין אותם, אפיק ערבים מוזיקליים ואפילו אמצא את עצמי עומד על במה ומספר סיפורים על מוזיקה.
והנה, דווקא עכשיו, הספר גמור.
אנשים נכנסו לחיים שלי במקרה והפכו למשמעותיים מאוד. אחרים שהייתי בטוח שיהיו בהם תמיד כבר אינם.
שום תוכנית שהייתה לי לחיים לא כללה את הגעגוע הזה.
ועכשיו אני שוב בתקופה של שינויים.
מסיים דברים ומתחיל אחרים. עובר בית. יוצר. כותב. פוגש אנשים חדשים. נפרד מדברים ישנים. ולא באמת יודע איך ייראו החיים שלי בעוד שנה.
אבל החיים לא ממש מתעניינים בתוכניות שלנו.
ואולי טוב שכך.
