עוד מעט ראש השנה.

זה יהיה ראש השנה הראשון בלי אמא.
החגים הראשונים בחיים שלי בלי אף אחד מההורים שלי.

אבא איננו כבר כמעט שלושים שנה, אבל כל השנים האלה אמא היתה שם. תמיד היתה אמא להתקשר אליה, לבוא אליה, לשאול מה שלומה, לשמוע מה היא הכינה, להתווכח על משהו קטן, לצחוק, להיפרד ולדעת שנדבר שוב.

ועכשיו אין.

יש משהו מוזר במילה "יתום" כשאתה בן 59.
הרי אני אבא בעצמי, אדם מבוגר עם חיים שלמים, שתי בנות, עבודה, חברים, בית, זיכרונות.

ובכל זאת, יתום.

כי כנראה שאין גיל שבו מפסיקים להיות הילד של מישהו.

והשנה גם החג עצמו יהיה אחר. אחי אסף, שהוא שף במקצועו ובדרך כלל מארח אותנו בחגים, נמצא בטיול משפחתי בחו"ל. אחי יובל חי בחו"ל כבר שנים. אז את ראש השנה הזה אעשה עם דינה, שהיא אמנם בת דודה שנייה שלי על הנייר, אבל בפועל היא הרבה יותר קרובה מזה. היא כמו אחות.

החגים תמיד מסמנים משפחה. עם מי יושבים סביב השולחן, מי מגיע, מי מאחר, מי מביא מה. ופתאום הם גם מסמנים בצורה הכי ברורה את מי שכבר לא יישב שם.

אני מניח שיהיה גם שמח. ויהיה אוכל, וצחוק ואנשים שאני אוהב. החיים ממשיכים, וטוב שהם ממשיכים.

אבל בתוך כל זה יהיו גם שני כיסאות בלתי נראים.

אמא ואבא.

החגים הראשונים שלי כיתום.
איזו מילה מוזרה בגיל 59.
וכמה שהיא מרגישה מדויקת.