"תמיד חיפשתי משהו אחר, משהו יוצא דופן, בעיקר מקום ושייכות. זה הסיפור של החיים שלי"
התיישבתי לשיחה מלב אל לב עם תמרה רבינוביץ', אשה עוצמתית, מרתקת ומלאת ניגודים המספרת על ילדות מורכבת ומלאת סתירות פנימיות בדרום אפריקה, העלייה לישראל, הקמת המשפחה והעיר ערד, ההתמודדות עם השכול עם מות בנה האהוב אידור מאש כוחותינו בלבנון ב-1987, הקמת חנות הצדקה "מדור לדור", לזכרו, המוות העצוב והלא צפוי של בעלה ג'ימי ובניית חיים חדשים ביפו כאלמנה בת 84.
מאת: אלדד בוברוביץ'
את תמרה רבינוביץ' הכרתי אחרי שאידור נהרג. באנו כל חברי הגרעין לניחום אבלים בביתם בערד. ישבנו על הדשא ותמרה שאלה: "מי זה אלדד?" – הרמתי יד והיא קראה לי ויצאנו שלובי ידיים להליכה קצרה ברחוב השלו. היא סיפרה לי כמה אידור אהב אותי והתפעל ממני. הייתי בהלם. באותם ימים, רק בן 20, הייתי כה חסר בטחון שלא תיארתי לעצמי שמישהו יכול להתפעל ממני, בטח לא אחד כמו אידור, הכוכב של הגרעין.
מאז אתה הליכה קצרה נפשי נקשרה בנפשה. התאהבתי באישה הכריזמטית ויוצאת הדופן הזו. בנוסף למפגש השנתי של כל החבר'ה כל יום זיכרון תחילה בבית של תמרה וג'ימי, ובשנים האחרונות אצל נינה אחותו בישוב לפיד, אנחנו בקשר רציף וכמעט יומיומי כל השנים. הקשר איתה הוא חלק מהותי מהחיים שלי וכולל אינספור התייעצויות בעניינים הכי אישיים, המלצות תרבות, שיחות פוליטיות. לפעמים אנחנו גם נפגשים לקפה.
היא היתה נוכחת בכל האירועים החשובים בחיי. אישיו בריאותי מורכב שעברתי בשנות העשרים שלי, המוות של אבא בגיל 30, החתונה עם הילית, לידת רומי וליה ועוד. גם אמא שלי התאוששה מהמוות של אבא לי הרבה בזכותה. יש אנשים שמלווים אותנו כמעט חיים שלמים ואנו בטוחים שאנו מכירים אותם מלפני ולפנים ואז קורה משהו ולפתע אנו מגלים אותם מחדש ונחשפים להמון דברים שלא הכרנו. תכונות, חלומות, פחדים ועוד. הגילוי המחודש הזה מרתק ומרגש כאחת.
תמרה היא אמו של אידור רבינוביץ', אחד החברים הטובים ובטח המיוחדים שהכרתי. אידור היה מזכיר הגרעין שלנו, מנהיג מבטן ומלידה, כוכב שביט שהאיר במשך שלוש שנים קצרות להחריד את השמיים שלי (ושל רבים אחרים) באור זוהר של אהבה, ערכים וחברות והתפוצץ לפני 38 שנה ברגע אחד טרגי ומיותר (ולגמרי לא באשמתו) מאש כוחותינו בלבנון. אין כמעט יום שאני לא נזכר בו או חושב עליו באיזשהו הקשר. הוא עדיין לגמרי חי בתוכי.
בשל"ת לפני הגיוס. אידור שני מימין.
המוטיבציה לראיין אותה הגיעה מהרצון לחשוף כמה שיותר אנשים לקסמה של אישה מיוחדת ועוצמתית. ישבנו לשיחת אחד-על-אחת בביתה הנעים בחצרות יפו ונדהמתי לגלות שדברים רבים שחשבתי עליה נראים שונים לחלוטין ממה שחשבתי בחוויה הפנימית שלה. אני תמיד ראיתי אישה חזקה עם המון בטחון עצמי שהכי יודעת מהי ומי היא והנה אני מגלה בשיחה גם צדדים שלא הכרתי. חרדות, הגדרה עצמית סותרת ולעיתים קצת מבולבלת וחיפוש אחר שייכות שלא תמיד עלתה בהצלחה מבחינתה.
חיפוש זהות
היא נולדה ב-1940 באנגליה. "אני לא אומרת את זה כדי שתדע כמה אני זקנה", היא צוחקת, "אלא כדי לציין שאז פרצה מלחמת העולם השנייה והבליץ על לונדון, אז היו צריכים להוציא את כל הילדים מההפצצות ועברנו לכל מיני מקומות בווילס, ולמעשה הייתי בפנימיה עד שנגמרה המלחמה ב-1945".
היא גדלה כאחות הקטנה לשתי אחיות בבית צנוע שדיברו בו עברית. אמא שלה, צברית עם עברית יוצאת דופן פגשה את אביה באוניברסיטת ירושלים. שלחו אותה ללמד עברית באנגליה והם הגיעו לשם כזוג ולא חזרו יותר לארץ. אבא שהיה רב ולא הלך לו במובן הכלכלי. הוא חלם להיות עשיר ותמיד חיפש עוד עיסוק להשלמת הכנסה. הוא היה איש אמיץ ויצירתי והיה מוכן להיכנס לכל הרפתקה כדי להגשים את חלומו שלדאבונו לא קרה. אמא שלה שנולדה בירושלים היתה מורה אגדית לעברית בלונדון. למרות הדלות החומרית, הבית היה מרכז תרבותי וכל אמן יהודי או ישראלי מפורסם ביקר בביתם. כסף, לא ממש היה בנמצא אבל תערוכות וקונצרטים היו בשפע.
בתום המלחמה חזרה המשפחה לדירתם הצנועה במרכז לונדון ואז גילו שלתמרה יש כישרון לבלט והיא למדה ב"נשיונל סקול אוף בלט", הבית ספר הכי נחשב לבלט. כשהייתה בת 10 החליט אביה שהמשפחה עוברת לדרום אפריקה. היו לו שם שלושה אחים עשירים שם שפיתו אותו לעבור כדי לשפר את רמת החיים הלא גבוהה של המשפחה. עבור תמרה הילדה המעבר הזה היה טראומטי.
"לא אשכח לעולם את היום הראשון בבית הספר שם כשבאתי עם הביגוד האנגלי המהודר וזה היה נורא, פשוט לא נקלטתי". התוצאה של הטראומה התבטאה פיזית בהשמנה לא מווסתת וויתור על קריירת הבלט. כל זה השתנה כשגילתה את ריקוד הפלמנקו שאיפשר ריקוד בכל משקל. היא מצאה עניין מחודש בחיים ודרך נהדרת להביע את עצמה. במקביל הצטרפה כחניכה לתנועת נוער "הבונים" ושם נקלטה ופרחה במשך 10 שנים עד גיל 20".
"זה באמת אמור לעניין מישהו"? היא שואלת כשהיא קמה למטבח הסמוך וחוזרת כעבור דקה עם צלחת מלאה תמרים ושקדים. היא מתארת המון בלבול וחיפוש אחר זהות ושייכות באותם ימים רחוקים. מצד אחד משיכה לחיים בוהמים וריקוד פלמנקו, מצד שני פעילות בתנועת נוער "הבונים", ומצד שלישי חיים בבית דתי שמרן.
"כשההורים שלי היו הולכים לישון, הייתי יוצאת מהבית באחד בלילה, הולכת לרקוד פלמנקו על השולחנות בבר וחוזרת בחמש בבוקר כשההורים מתעוררים ועושה את עצמי ישנה במיטה".
באותם זמנים גילתה גם תיאטרון מחתרת שהעסיק שחורים ולבנים, עניין בלתי נתפס ואף לא חוקי לאותם ימים.
"בסופו של דבר שלוש העולמות הללו העניקו לי תחושת חופש. יכולתי להיות להיות מי שאני, ללבוש מה שאני רוצה, רזה או שמנה הכל הרגיש טוב".
הקמת משפחה
את ג'ימי רבינוביץ' בעלה לימים, הכירה תמרה עוד בדרום אפריקה. אחות של אבא שלו היתה המיילדת שלה. לאבא שלו היו חמישה אחיות ואח וכל ארבע האחיות היו רופאות (לפני 100 שנה!). שתי המשפחות גדלו יחד עם המון מתחים סמויים וגלויים. אבא של ג'ימי היה אישיות בלתי רגילה, פרופסור ורב ראשי בדרום אפריקה אך איש קשוח לעומת אבא של תמרה שהיה רב צנוע, נחמד עם המון חוש הומור. בכל חג פסח היה מתח היסטרי מי ינהל את הסדר אבל בסופו של דבר כולם למדו לחיות יחד בשלום!
כמו תמרה, גם ג'מי היה חבר בתנועת הנוער "הבונים". ראש מחנה שקט וכריזמטי שניהל 1000 חניכים. באותם ימים הוא היה נשוי ובטיול עם אשתו הם היו מעורבים בתאונת דרכים והיא נהרגה. הוא נפצע קשה והיה מאושפז שלושה חודשים. תמרה כבר חייתה אז בבאר שבע לאחר שעלתה שנתיים קודם ב-1960 בגיל 20 לארץ עם אחותה. כשג'ימי התאושש מהתאונה הוא החליט גם לעלות לארץ והוריו ביקשו ממנה שתכיר לו את החיים בבאר שבע.
אם היית יודעת אז לפני 60 שנה איך תיראה המדינה ב-2025, היית עולה?
לא מצטערת לרגע. צריך לעשות הפרדה בין הפוליטיקה לדינמיקה של המדינה הזו שהיא יוצאת דופן, יצירתית עם פוטנציאל מדהים. בערד בימים ההם עדיין לא היה תיאטרון וקולנוע, ושום פעילות תרבותית ממוסדת. היינו פשוט קבוצה קטנה ומיוחדת של אנשים יצירתיים ובנינו במו ידינו לקבוצה שלנו עולם תוכן תרבותי עשיר. היינו נאיביים והיה המון תום מעל הכל עם תחושת שליחות חלוצית וציונית.
אחות של אמא של תמרה הקימה בבאר שבע את בית הספר המקיף הראשון שנקרא מקיף א'. היא היתה אישיות יוצאת דופן (מורה לעברית של קפקא) וביקשה מתמרה לבוא ללמד שם אנגלית וכך החלה תמרה את דרכה בהוראה לצד ריקוד פלמנקו בלילות בפאב שנקרא "ההזדמנות האחרונה". כהרגלה למדה לשלב בחייה את שני העולמות הכל כך שונים. "איזה מזל שפגשתי באותם ימים את ג'ימי שדאג לאזן אותי".
התמסדות
כשג'ימי הגיע לבאר שבע הם הפכו לזוג ומהר מאוד החליטו להתחתן. ג'ימי עבד כמהנדס בבקרים ומצא במקביל לעבודה הרגילה קבוצה של אמנים שהיו נפגשים פעם בשבוע לצייר יחד, פתרון מושלם לאיש שפחות אהב לפטפט. הם גם נתנו לו השראה לפתוח בחצר ביתם חוג לילדים לניפוח זכוכית.
לא להאמין, אבל בנוסף לכל אלה הזוג הצעיר גם פתח עם שני שותפים דיסקוטק במרכז העיר. כך קרה מצב אבסורדי שבבקרים עבד ג'ימי כמהנדס ובערבים פיזז בדיסקוטק עם כיפה על הראש ונהנה מכל רגע.
ב-1967 נולד אידור ושנתיים אחר כך אחותו נינה. מיה האחות הקטנה כבר נולדה בערד לשם עברו לאחר שהמדינה חילקה קרקעות חינם במטרה לפתח את העיר החדשה. אז החלו 20 שנה הכי משמעותיות של גידול הילדים. אידור והבנות נינה ומיה.
תמרה קמה להכין לנו קפה וממשיכה את הסיפור המרתק מהמטבח: "הייתי בהלם מההורות. הייתי אמא היסטרית, לא הבנתי מה זו אימהות בכלל. אני סבתא מהממת אבל כאמא לא הייתי הכי טובה. אני לא אישה של בישולים, כביסות וכו', מעולם לא הצלחתי ללמוד לבשל נורמלי".
חיפוש שייכת וזהות
האלמנט של בחירת סוג חיים רצוי ומספק עובר כחוט השני בחייה של תמרה עוד מהילדות וגם בבגרותה. תמיד היה ברור לה שהיא צריכה לפתח קריירה. אז היא לימדה בתיכון בבאר שבע ובמקביל עשתה תואר ראשון ואז בתוך השיגרה הלכאורה בורגנית, התרחש עוד מהפך בחייה.
זה קרה יום אחד כשגילתה במקרה ביה"ס של בדואים בכסייפה שהמנהל שלו גר בערד. היא החליטה שהיא רוצה ללמד שם. תחילה לא היו בביה"ס אפילו שירותים נורמליים אבל אט אט הוא הפך להיות בית ספר מדהים. "נתנו הזדמנות שניה לבדואים", היא אומרת בסיפוק. מאוחר יותר החלה ללמד במקביל גם בכלא באר שבע, העבודה הכי מרתקת שהייתה לה.
"תמיד חיפשתי משהו יוצא דופן (אולי לפרויד היה הסבר). יכולתי להישאר בערד, ללמד בתיכון ולחיות את חיי, אבל בחרתי לעזוב את הנוחות ולנסוע כל בוקר באוטובוס מעופש וללמד בבית ספר בדואי בלי בית שימוש", היא אומרת בגאווה לא מוסתרת. גם ג'ימי שנראה לכאורה ה"מרובע" היה מרדן בנשמה ואנטי ממסדי שמצפצף על הכל. הוא מצא את הדרך שלו עם המוזיקה 24/7 והציור.
ב-1983 עברה המשפחה מטעם חברת הפוספטים שם עבד ג'ימי כמהנדס כימיה לשליחות באם.איי.טי בבוסטון. אלו היו שנתיים מהיותר מאושרות בחיי המשפחה. תמרה עשתה תואר שני וג'ימי היה 'שר התרבות'. יחד עם עוד זוג ישראלים יצאו בסופי השבוע לאינספור הופעות. ג'אז, בוב דילן, סימון וגרפונקל ועוד המון. השנתיים בבוסטון היו שנים נפלאות גם לילדים. אידור למד נהיגה וריקוד ברייקדאנס ונינה ומיה התאהבו במייקל ג'קסון. החזרה לערד לא היתה קלה עבור המשפחה.
האסון
אידור התגייס לנח"ל ומהר מאוד הפך באופן טבעי מתוקף אישיותו הכריזמטית והממגנטת למזכיר הגרעין והמנהיג האהוב והבלתי מעורער של כל החבר'ה. כל הבנות הין מאוהבות בו וכל הבנים רצו להיות חברים שלו. הוא היה מאושר ופרח ואז קרה האסון.
בתאריך ה-25.11.1987, הוא יצא כמאגיסט מצטיין עם כוח שכלל 35 מפקדים ולוחמים נבחרים מגדוד הנח”ל המוצנח (גדוד 50) לביצוע מארב באזור ברעשית שמעבר לגבול רצועת הבטחון בלבנון. הכח התמקם מבקום המארב ולאחר זמן קצר הגיעה פקודה על ביטול הפעולה (כתוצאה מהליל הגלשנים שהתרחש באותו זמן) והכח החל בתנועה רגלית, חזרה אל נקודת האיסוף בבינת ג’ביל. בכפר הנטוש כונין כקילומטר מנקודת האיסוף, חשדו מובילי הכח שהם מזהים מחבלים באחד הבתים בצד הדרך.אידור ואחד הקצינים הושמטו לרתק אל הבית. הטור המשיך להתקדם והאחרונים בו זיהו בטעות את אידור והקצין כמחבלים ופתחו באש בטווח קצר. הקצין הספיק לקפוץ מאחורי סלע ונפצע בידו ואידור נהרג במקום.
איך מתמודדים עם בשורה נוראה כזו באמצע החיים?
בהתחלה החברים לא עזבו אותנו ופתאום אחרי חודש את נשארת לבד והכאב כ"כ עמוק שאפשר להשתגע. מצאתי את עצמי מסתובבת בבית ולא יודעת מה לעשות עם עצמי ובוכה בלי סוף. לא היתה אז מודעות לכדורים, קלונקס וכו'. היה לי עצוב לחשוב על החיים שלי ללא אידור יותר. לג'ימי לעומת זאת היה עצוב על אידור שמת כל כך צעיר ולא הספיק לחוות את החיים. גם נינה ומיה עברו טראומה ענקית עם אובדן האח האהוב והנערץ ולקח להן זמן ללמוד לנשום ולחיות לצד השכול.
איך יוצאים מזה?
בשכול אתה יורד עמוק עמוק ויש שלב שאי אפשר לרדת יותר. או שאתה נשאר במיטה או שאתה קם ואני בחרתי לקום. ידעתי שיש לי שתי בנות צעירות ושאני צריכה לקחת פיקוד ולבנות בחזרה בית שמח, טוב ונורמלי. ג'ימי עבד רוב הזמן בחו"ל וכמעט לא היה בבית וזה לא היה לי קל. הוא תמיד היה חוט השדרה של המשפחה והרגשתי שהגיע תורי להוביל.
בערד היו לנו חבר'ה שלא עזבו אותנו 24/7 לא נתנו שיהיה חסר כלום, דאגו להכל וזה הציל אותנו. גם אתם, החבר'ה מהגרעין שכל הזמן באתם לבקר והספר שעשיתם לזכרו של אידור, חיזקתם אותנו מאוד. אז גם הבנתי הכי לעומק את הכוח המרפא של חברים, אבל תהליך העיבוד של השכול עוד נמשך המון זמן.
יש לי חברת נפש מ"פורום משפחות שכולות של ישראלים פלסטינים למען פיוס" (הבן שלה נפל באסון המסוקים), שאנחנו גם מנגנות פסנתר יחד כבר 20 שנה ואחרי כל שיעור אנחנו יושבות על המרפסת ומדברות במשך שעות, סוג של תרפיה עבור שתינו לעבור את השכול יחד.
באחת השיחות שלנו הגענו למסקנה שהחלק היותר קשה בשכול הוא ללמוד לנשום בחזרה וזה לוקח סביב חמש שנים. זה תהליך שאתה נמצא בו לגמרי לבד. אפילו אם יש לך בן זוג, אתה לבד, כי לכל אחד יש את האידור שלו והדרך שלו לעבד את השכול. זה מאוד מורכב כי הטבע של השכול הוא לכסות את הכל והשאלה איך יוצאים מזה, אין לזה מתכון. אני רוצה להגיד תודה לנינה ומיה שהעניקו לי שבעה נכדים מדהימים והצלחנו לבנות יחד משפחה שמחה ואוהבת.
ב-1991 ארבע שנים אחרי מותו של אידור, החליטה המשפחה לעבור לתל אביב, אחת ההחלטות הכי טובות שעשו. למרות ולצד החיים השוקקים בעיר הגדולה והחיים המלאים בבית, הגיעה תמרה שוב, בפעם המי יודע כמה בחייה, לנקודה שהרגישה שמשהו חסר לה, שנוצר חלל שהיא לא יודעת איך למלא. היא החלה ללמד בבר אילן ואז החליטה לנסוע לבד לשלושה חודשים ללונדון.
לא הרגשת שם בודדה?
במהות אני זאב בודד, כולם חושבים שאני רוצה כל היום חברים אבל אני אוהבת להיות לבד. זה לא מרגיש לי בודד, יש לי חיים מלאים עם עצמי. מצד שני ברור שאני צריכה גם אינטראקציות עם אנשים.
היא לקחה איתה שני ספרים גדולים (על כל ההסטוריה של היהודים עד 1948). במשך היום הייתה מסתובבת בשווקים ובתיאטרון ובלילות קוראת את הספרים. ואז כמו בחיים קרה מהפך. ליד הבית בו גרה בלונדון היתה חנות שמכרו בה מוצרי יד שניה שנועדו לצדקה. כל מי שמכיר את תמרה יודע שהיא מתה על בגדי יד שניה, לא אוהבת בגדים יקרים וחדשים.
כשחזרה לארץ בישרה לג'ימי שהיא הולכת לפתוח חנות צדקה ע"ש אידור שתיקרא "מדור לדור". כעבור כמה חודשים פתחה חנות קטנה ומקסימה בנחלת בנימין. היא היתה אוספת חפצים ובגדים מאנשים ומוכרת אותן במחירים מאוד זולים בחנות. את הכסף שנאסף תרמה לצדקה (טיפולי שיניים לחסרי כל, רכישת גיטרה לילד מבית עני וכו'). גם המוכרות בחנות עבדו בהתנדבות. אמא שלי החלה לעבוד שם מייד עם פתיחת החנות במקביל למותו של אבי ויציאתה לפנסיה. זה הציל אותה נפשית ונתן לה המון משמעות ואינטראקציה עם אנשים.
כעבור שבע שנות פעילות התעייפה תמרה מכל הלוגיסטיקה, הנסיעות הארוכות לאיסוף החפצים, סחיבות ארגזים ותיקים בחדרי מדרגות והניהול השוטף ןסגרה את החנות. החנות נתנה לה המון משמעות. אהוד מנור בא לראיין אותה באחד הימים והם הפכו לחברים עד שנפטר. המפגש איתו היה מאוד מרגש עבורה. בהמשך נינה פתחה את החנות במודיעין עם קבוצת חברות.
בסופו של דבר היא אומרת, גילתה במפגש שנקרא "קפה מוות" בו מדברים על התמודדות עם מוות, שהמוות של אידור היה טראומה אבל גם טראומה בונה שדרכו חוותה בחייה המון דברים משמעותיים שאולי לא היתה מגיעה אליהם בלי הטראומה הזו של השכול. הקמת החנות, הקמת פורום משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות בו היתה פעילה 25 שנה וגם השתייכות לקבוצת חברים שנקראת "בית הבאר".
אחרי כל הפעילות לצד פלשתינאים, מה עשה לך אירוע ה-7.10?
תתפלא אבל אני היום עוד יותר שמאלנית. כמו כולם ה-7.10 היכה אותי בהלם מהאכזריות והברוטאליות הבלתי נסלחת של החמאס, אבל הבנתי שאנחנו לא יכולים לאבד את האנושיות שלנו. לא יכולה להשלים עם המשפט ש"נחייה על החרב כל החיים". בסופו של דבר אם לא נמצא פתרון גם לנו וגם לפלשתינאים אין לנו עתיד במדינה. חייבים לשמור על האמפתיה של העם היהודי. הייתי בטוחה שיהיה שינוי אחרי ה-7.10 אבל ביבי והממשלה הכי גרועה בתולדות המדינה לא רוצים שינוי, הם רוצים להשאיר על כנו את הסדר הקיים. הכי קשה לי להשלים עם המוסר שהולך לאיבוד.
איך ההתמודדות עם הפרידה הלא צפויה מג'ימי במקביל לזקנה?
לעומת המוות של אידור שהיה הטראומה הכי גדולה שאם יכולה לחוות, המוות של ג'ימי הוא יותר מעצבן! כזקנה אני צריכה מישהו שיטפל בי והוא לא פה לטפל בי. זו לא חוצפה מצידו להשאיר אותי לבד בזקנה?, היא צוחקת. אני מתגעגעת אליו מאוד וכואב לי שאנחנו לא יכולים להזדקן יחד.
מאז שג'ימי נפטר לפני שבע שנים בתאונת עבודה המציאה תמרה את עצמה שוב מחדש ובנתה חיים אחרים. ההתמודדות עם הלבד לא קלה לה אבל היא לא מרגישה בודדה ויצרה חבורה חדשה של חברים שכנראה לא היתה מכירה אם ג'ימי היה עדיין בחיים. "אם אנשים חושבים שבגילנו אי אפשר למצוא חברים חדשים, הם טועים ואני ברת מזל שמצאתי חברות חדשות ונהדרות" היא מדגישה.
חוץ מהחברים, הבנות והנכדים, מי האדם הכי משמעותי בחייך היום?
אחותי זיוה ובעלה יודק'ה שהם אנשים מדהימים ומאוד מאוד קרובים אלי ואני מאוד מאוד אוהבת אותם. הם מפנקים אותי ודואגים לי ויש לי מערכת יחסים קרובה ושפה משותפת גם עם כל המשפחה המורחבת שלהם.
את עוד מעט בת 85, דיור מוגן אופציה?
לא. רק אם לא תהיה ברירה אחרת.
בן זוג?
לא. לא, לא זקוקה שמישהו יקח אותי לארוחת ערב או להכיר את החברים שלו. יש לי חבורת חברים מדהימה וזה לגמריי מספיק לי. אוהבת את הלבד שלי בבית.
מטפלת צמודה איתך בבית?
כרגע אני מסתדרת בלי, אם וכאשר אצטרך ולא תהיה ברירה, לא תהיה לי בעיה עם זה.
יש מחשבות על מוות?
ברור. עוד 5 שנים אהיה בת 90, אבל כייף לי לחיות את הרגע עם החברות, הבנות והנכדים.
אפרופו מוות, איך עברה עלייך הקורונה?
"רזיתי 15 קילו וכשהסתיימו הסגרים נפגשנו כל החבורה וכשהגיע תורי לדבר אמרתי: 'הלוואי שהקורונה היתה ממשיכה. היה לי טוב עם הלבד והסרטים והספרים'.
ולסיום השאלון
מה היית אם לא היית מורה?
רקדנית.
מהי הצלחה בענייך?
להיות צנועים ומרוצים ממה שיש. להתרגש מדברים קטנים.
במה את הכי גאה?
"מדור לדור", חנות הצדקה שהקמתי לזכר אידור ושהצלחתי לבנות משפחה שמחה ומתפקדת אחרי שאידור נפל.
נוסטלגית?
לא ממש. יותר עכשווית. What was was.
רומנטית?
לא ממש.
סנטימנטלית?
כשעברתי לבית ביפו זרקתי הכל אז כנראה שלא.
מה מפחיד אותך?
ששכחתי לנעול את הבית בלילה. רעש מוזר ולא ברור כשאני הולכת לישון.
מה מושך בגבר?
תמיד אהבתי גברים שמנים.
מהי חברות?
נתינה, כנות ובטחון.
ספר אהוב?
אוהבת לקרוא ביוגרפיות. לאחרונה קראתי ביוגרפיות של לאונרדד כהן וטולסטוי ומאוד נהניתי.
מוזיקאי אהוב?
ולדימיר ויסוצקי, לאונרד כהן, בוב דילן.
איזו סגנון מוזיקה את הכי אוהבת?
מוזיקה קלאסית, אני אולד סקול. בעיקר אוהבת מוזיקה מלודית שאני יכולה לשיר, לרקוד ולהבין. אני מספיק מבולבלת עם עצמי גם ככה. בשנים באמריקה היינו שומעים המון גוספל כל יום שישי בכנסיה. זו מוזיקה עם המון נשמה ואתה יכול גם לשיר וגם לרקוד. אף לבן לא יכול לשיר גוספל. הטיול האחרון שלי ג'ימי היה סיבוב טברנות ביוון עם ירון אנוש. כל ערב התחיל בתשע בערב עד שלוש בלילה. זו מוזיקה פשוטה שנוגעת בך.
סדרות?
אוהבת סדרות בתי משפט וסדרות דוקו. לאחרונה ראיתי כמה סדרות דוקו שאהבתי מאוד. "מלחמת וויטנאהם" (כאן 11), "המלך קרלוס" ו"פרידה קאלו" (נטפליקס). לקומדיות אני פחות מתחברת.
אדם שהיית רוצה לפגוש?
זובין מהטה.
תקופה לחיות בה?
תקופת ההשכלה, שעשתה שינוי דרמטי של 180 מעלות על מקומו של האדם בעולם.
בילוי מועדף?
הצגת תיאטרון טובה.
רגע משמעותי בחיים?
המוות של אידדור וגימי'.
אז מה גילית ממרומי שנותייך?
גיליתי שהצלחתי לחבר את כל הבלבול והקופליקטים הפנימיים בתוכי ולמצוא שלווה עם מה שיש.
החיים הם?
בין סבבה לסביר.
***
אתר לזכרו של אידור רבינוביץ' שהיתה לי הזכות לעצב ולבנות בשיתוף משפחת רבינוביץ' והחברים מהגרעין ומערד:
https://idorrabinowitz.co.il
ספר זיכרון לאידור שהפקנו, החבר'ה מהגרעין, זמן קצר לאחר מותו:
https://idorrabinowitz.co.il/wp-content/uploads/2021/02/idor_book.pdf
האתר של ג'ימי רבינוביץ' ז"ל שעיצבתי ובניתי איתו ב-2012:
http://jimmyrabinowitz.co.il