לפעמים נדמה ששנה היא בסך הכול שנה.

ואז אני מסתכל על השנה האחרונה ולא ממש מבין איך כל זה נכנס לתוכה.
נפרדתי מאמא שלי.
סיימתי ספר שהלך איתי כמעט שלושים שנה.
העליתי בבלוג שלי ראיונות חדשים עם מוזיקאים ואנשי תרבות.
עליתי על במה וסיפרתי סיפורים אישיים דרך מוזיקה.
התחלתי להפיק ולנהל אישית מוזיקאי שאני מאוד אוהב ומעריך.
הכרתי אנשים חדשים מדהימים.
גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שיש בי.
נפרדתי מדברים ומאנשים שהיו חלק מהותי מהחיים שלי ושהיתי בתקופת המלחמה בחדר ילדותי בבית של אמא ז"ל בחולון. חוויה מכוננת.
והדבר המוזר הוא שבתוך כל השינויים הגדולים האלה, החיים עצמם ממשיכים להיות עשויים דווקא מהדברים הקטנים.
קפה עם חברים.
שיר שמגיע בדיוק בזמן.
שיחה עם הבנות.
הליכה בוקר ארוכה.
הודעה ממישהו שלא ציפיתי לה.
הופעה מרגשת.
געגוע שתופס פתאום באמצע היום.

אולי הדברים לא נמדדים במספר הימים שעברו, אלא בכמה חיים הצלחנו לחיות בתוכם.
והשנה הזאת מרגישה לי לפעמים כמו כמה שנים בבת אחת.

היו בה המון כאב וגעגוע, אבל גם שפע של יצירה, חברות, אהבה, התחדשות ותנועה.
ואולי זה הדבר הכי מפתיע אותי:
כמה אפשר לאבד בשנה אחת,
וכמה אפשר, באותה שנה בדיוק, גם למצוא.

צילום: מלי ארואסטי.