כיתה ט'.
הייתי נורא בודד אז. וגם די עצוב.
כולם סביבי התחילו לגבוה ואני נשארתי נמוך. ממש נמוך. את עשרים הסנטימטרים שלי השלמתי רק בין כיתה י"א לצבא.

בבית הרגשתי שלא ממש מבינים אותי. שנאתי את הלימודים בתיכון. עם אמא שלי היו מריבות אינסופיות, כמו שרק מתבגר ואמא שלו יודעים לריב.
והמפלט שלי היה בעיקר מוזיקה. תקליטים. שירים. אמנים שהתאהבתי בהם. ובהמשך גם הופעות.

ופתאום חשבתי על הילד העצוב שבתמונה.

לא ידעתי אז לאן החיים שלי ילכו. בטח לא ידעתי שיום אחד מוזיקה תהיה חלק כל כך משמעותי מהחיים שלי.

כן ידעתי שכשאני שומע שיר או תקליט שאני אוהב, אני מרגיש קצת פחות לבד.

לפעמים המפלט שאנחנו מוצאים בגיל 14 הופך, בלי שהתכוונו, לאחד המקומות שאנחנו מרגישים בהם הכי בבית גם עשרות שנים אחר כך. ❤️