לפעמים אני חושב על כל האנשים שהייתי בחיים האלה.

הילד ששכב שעות על הרצפה בסלון וצייר, בזמן שאבא שלו החליף תקליטים ברקע.
הנער הבודד שלא ממש מצא את עצמו בתיכון, בזמן שכולם סביבו נראו לו הרבה יותר בטוחים בעצמם.

החייל בנח"ל שהתחיל להכיר את עצמו ולחייך.
הילד בן ה-21 שטס לסן פרנסיסקו, עבד כפועל בניין, גר עם אמנית צ'כית ושבעה חתולים ובעיקר לא היה לו מושג מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.
הסטודנט לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, שהיה משוכנע, או לפחות ניסה לשכנע את עצמו, שזה הכיוון שלו בחיים.
הבן שאיבד את אבא שלו בגיל 30 ופתאום הבין שההורים שלנו לא באמת נשארים איתנו לנצח.
הבחור שהתחיל לכתוב ספר ולא ידע שיסיים אותו רק כמעט שלושים שנה אחר כך.
המעצב שמצא סוף סוף את המקצוע שהוא באמת אוהב, ובנה במשך השנים אלפי אתרים ועיצב אינספור דברים לאנשים, עסקים ואמנים.
הבן זוג והאבא לשתי בנות מהממות, שגילה ברגע אחד סוג חדש לגמרי של אהבה, אהבה ללא תנאי.
העצמאי. הכותב. אספן התקליטים. המראיין. האיש שמפיק ערבים מוזיקליים, ועולה פתאום בעצמו על במה ומגלה שהוא אפילו נהנה לעמוד עליה ולספר סיפורים.
והבן שנפרד בסוף גם מאמא שלו, וכבר אין לו למי להתקשר ולשאול שאלות שרק הורים יודעים לענות עליהן.
ועכשיו האיש הזה, רגע לפני גיל 60, שמסיים ספר, מתחיל דברים חדשים, נפרד מדברים ישנים, ועדיין מנסה להבין מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.
מצחיק.
בכל אחת מהתקופות האלה הייתי בטוח שזה אני.
והיום אני מבין שזה באמת הייתי אני.
כולם.
הילד, הנער, החייל, הגיאוגרף, המעצב, הבעל, האבא, הבן, הכותב, האיש שמספר סיפורים בעיצוב, בכתיבה ועכשיו גם על הבמה.
לפעמים אני מסתכל על כולם ולא לגמרי מבין איך הם אותו בן אדם.
ואז אני מבין שאולי זה בדיוק העניין.
אנחנו לא אדם אחד שהולך ומתבגר.
אנחנו אוסף של כל האנשים שהיינו בדרך.
ואף אחד מהם לא באמת נעלם ❤️