מה שכייף ויפה במוזיקה זה שמצד אחד היא נקודתית ומצד שני, מחזירה אותנו לתחנות בזמן שהגדירו רגשית את חיינו.

היום שמעתי אחרי הרבה מאוד זמן את ״זמן סוכר״, המאסטרפיס של ׳איפה הילד׳ שיצא לפני שנתיים ע״ג וויניל מושקע וראוי (כולל בונוסים שלא היו במקור).

יש אלבומים שמגדירים תקופה וזה אחד המחוללים הבולטים של מה שאני מגדיר בביוגרפיה הפרטית שלי ״שנותיי הצעירות בתל אביב״ על כל המשתמע. אהבות סוערות בדירות שותפים מתפוררות עם רצפת פסיפס, שברונות לב, דרינקים אל תוך הלילה ב״כלב המעשן״ ורגעי גילוי ואושר צרופים.

כשהנחתי את התקליט על הפטיפון באמת הסתקרנתי איך יישמע לי האלבום הזה ממרומי בורגנותי הנינוחה בדירתנו המעוצבת.

איך ששמעתי את הגיטרה הפותחת של ״מה שעובר עליי״, חזרתי בשניה כמו במטה קסם להוויה של אלדד בן ה-26 שמחכה בטירוף לטלפון שלא מגיע מאהבתו הנכזבת! למוזיקה אין גיל, היא רגשית ולא ליניארית.

״קראתי את מכתבך״ לפת לי את הגרון בדיוק כמו אז למרות שאף אחד כבר לא כותב מזמן מכתבים, גג שורה וחצי בווטסאפ.

האלבום עדיין עובד ומרגש וגם אם הוא הדהוד לעולם קדום טרום עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, הוא עומד בגדול במבחן הזמן כמו כל יצירת אמנות גדולה ❤️